בלי הקדמות מפגרות. בהנחה שאתם סגורים על מה שהיה בפעם הקודמת, עזבתי אתכם תקוע באולם החתונות אחרי שראיתי את קרן מדברת עם נעה ולא ממש ידעתי מה לעשות. אז אחרי כמה שניות הבנתי שאין ברירה אלא לצאת ולהתמודד. לא באמת ידעתי מה היא אמרה לה אז מראש החלטתי שאני אחכה לתגובה של נעה לפני שאדבר, אחרת זה עוד יהיה מצב מפגר כזה כמו בסרטים שאתה שופך את הכול ואח"כ מגלה שהן בכלל דיברו על מזג האוויר או משהו. בסופו של דבר, בשניה שיצאתי לאולם ונעה קלטה אותי, היא קמה וברחה החוצה. קרן נשארה לשבת במקום שלי וזרקה לי חיוך מעצבן כזה. כנראה שהן לא דיברו על מזג האוויר. ניסיתי להשיג את נעה אבל רצה הגורל ובאנו עם האוטו שלה אז עד שהגעתי לחניון היא כבר היתה בדרך החוצה ממנו, אז בנוסף לכל שאר החרא, עכשיו הייתי צריך למצוא איך לחזור מרחובות באמצע הלילה. מה שכן, הקינוחים היו סבבה לגמרי.
לא צריך להקליט ביס מקס, כל הפרקים הקודמים מחכים לכם כאן
במהלך הימים הבאים התקשרתי, סימסתי, שלחתי מיילים, הכול. פעם אחת אפילו הלכתי ודפקתי בדלת של הדירה שלה, אבל השותפה שלה (דנה, וזה השם האמיתי. שתתבע) ענתה. הכלבה הזאת, שלא אהבה אותי מלכתחילה, היתה מאושרת מכל העניין. אתם בטוח מכירים אנשים כאלה, שכל הקטע הזה של העליונות המוסרית בא להם הכי בטוב. הם מתחילים לשאול אותך שאלות רטוריות כאלה שתמיד מתחילות ב"נראה לך...". זה היה יום חג בשבילה. עמדה שם, עם הדלת חצי פתוחה ומבט שמשתדל להסתיר את ההנאה אבל לא ממש מצליח. "נראה לך שזה בסדר לבוא לפה ככה אחרי מה שעשית לה? נראה לך שהיא בכלל רוצה לראות אותך?" למרות שראיתי שוב את כל העונה השביעית של 'המגן' בשביל להסיח את דעתי קצת, הצלחתי להימנע מלבעוט אותה ואת הדלת יחד פנימה. הסתובבתי והלכתי, בלי לענות. יכול להיות שהייתי צריך להתחנן קצת והיא היתה מכניסה אותי אבל יש השפלות שגם אני לא מוכן לספוג. עדיין.
עוד טלפונים, עוד סמסים, כלום. האמת? הייתי מוכן כבר לשים את כל הסיפור הזה מאחורי. היה טוב, חירבנתי את זה, לא פעם ראשונה, כנראה שגם לא אחרונה, נמשיך הלאה, אבל בשביל לעשות את זה הייתי צריך לשמוע אותה עוד פעם אחת. שתגיד לי בפנים שאני חתיכת חרא ולא אעיז להתקרב אליה יותר ובזה ייגמר הסיפור. בסופו של דבר החלטתי לנצל את המהלך היחיד שעוד נשאר לי. למי שלא ידע, נעה היא מלצרית בבית קפה די נחשב וברנז'אי כזה במרכז העיר. לא ניכנס לשמות, נסתפק רק בכך שהגעה לשם בזמן משמרת שלה תאלץ אותה לדבר איתי. אין ממש לאן לברוח שם. עכשיו רק צריך לברר מתי היא עובדת. לשם כך הרמתי טלפון לעומר, אחד הברמנים במקום איתו התיידדתי בפעמים הרבות שישבתי והמתנתי לנעה שתסיים לעבוד. "מה קורה, גבר?", הוא ענה. אני 99% בטוח שהוא לא יודע את השם שלי אבל עברנו את השלב שבו עדיין אפשר להודות בכך. בנייד שלו אני בטוח מופיע כ'חבר של נעה' או משהו כזה, "ת'שמע, אחי, שבוע היא כבר בדאון מטורף. סיפרה לי אחת המלצריות מה קרה. לא נעים, לא נעים בכלל. אז מה, אתה עובד בערוץ הספורט?". הסברתי לו שאני רק מכיר מישהו שעובד שם ולמרות המצוקה בטון שלי, הוא התעקש להמשיך ולסטות מהנושא, "תגיד, אתה מכיר את ההוא שכתב את הבלוג של דארן פלטשר? זה באמת היה אבי מלר כמו שכתבו בטוקבקים? תגיד לו שהוא מלך". עד עכשיו אין לי מושג על מה הוא דיבר אבל בכל מקרה, הצלחתי להוציא ממנו את המשמרות שלה בימים הבאים.
הרבה פעמים יוצא לי להריץ בראש ויכוחים עם אנשים. זה קורה בד"כ כשמישהו מעצבן אותי בעבודה אבל אין לי כוח לריב איתו אז אני סותם. תמיד כשאני מריץ את הויכוח שלא היה בראש, זה נגמר בזה שאני תוקע אותו עם איזה משפט מפוצץ והוא נשאר חסר תשובה. בחיים עוד לא הפסדתי ויכוח דמיוני. גם כשדמיינתי מה יקרה כשסוף סוף אדבר עם נעה, זה תמיד נגמר בזה שהיא סולחת לי. היו לי שורה של טיעונים משכנעים במיוחד ולא ראיתי סרט שהיא מצליחה לעמוד מולם. בפועל זה הלך קצת אחרת. "מה אתה רוצה?". היא תקפה בשניה שראתה אותי. ביקשתי לדבר איתה בצד. היא הסכימה ללכת לצד אבל איכשהו לא הגענו לקטע שאני מדבר. "קראתי את כל מה שכתבת", היא פתחה. רציתי לשאול אותה איך היא מצאה את זה כי הם תמיד תוקעים את זה באיזה עמוד פנימי שאף אחד לא מגיע אליו אבל זה נראה פחות רלוונטי, "אני באמת שמחה שכתבת כמה אני יפה. זה באמת עשה לי טוב על הלב. זה גם יפה שאתה מוציא את עצמך קורבן ואותי איזו כלבה שמשחקת משחקים בזמן שזה אתה שהלך וזיין איזו בחורה בזמן שיצאנו...."
אף אחד מהטיעונים שלי לא זכה אפילו להגיע לפני השטח. היא המשיכה לירות ולא העזתי לעצור אותה. כשהיא סיימה נשארה לי רק תגובה אחת בראש: "ראית גם שכתבתי שאני מאוהב בך?". היא היססה עם התשובה. ניצלתי את הפירצה ותקפתי: "אין לי תירוץ למה שעשיתי. לא היתה לי שום זכות. אני מבין שעכשיו לא בא לך לראות אותי אבל אי אפשר להישאר כועסים לתמיד ואני יודע שזה יעבור בסוף. השאלה היא האם יישאר בינינו משהו אחרי שזה יעבור כי היה בינינו משהו לפני". היא התרככה קצת אבל אחרי כמה שניות התעשתה. "יש לי רעיון. גם ככה עשית את כל ההקבלה הזאת בין מה שהלך בינינו לבין המשחקים של הפועל, נכון? אז דבר איתי אחרי המשחק בליון. אם הם ינצחו". "אבל זה משחק חוץ נגד קבוצה של חצי גמר צ'מפיונס", מלמלתי. "אני יודעת", היא אמרה. אולי זה היה רק הדמיון שלי אבל זיהיתי שם איזה שמינית חיוך.
בימים הבאים כיבדתי את רצונותיה ונמנעתי מניסיונות ליצירת קשר. הבעיה היתה שלא האמנתי שהפועל באמת יכולה לנצח בליון. אני לא אידיוט, ידעתי שעתיד היחסים שלי עם נעה לא באמת תלוי במשחק הזה אבל בכל זאת, אם בטעות הפועל תנצח בצרפת יהיה בזה משהו שאנשים פחות ציניים ממני יוכלו לייחס לגורל. נעה היא אדם הרבה פחות ציני ממני. בערב המשחק הייתי אמור להיות אצל ההורים אבל בסוף נשארתי בדירה. פתחתי את הטלוויזיה חצי שעה לפני שהתחיל ואז זה פגע בי. אני לא יודע מאיפה הגיע הרעיון הזה, כנראה מכל הקומדיות הרומנטיות שראיתי (אני זונה גדולה של סרטי בנות), אבל פתאום הבנתי שהגיעה שעת המחווה הגדולה שלי.
יצאתי מהבית ותוך 20 דקות התייצבתי מתחת לחלון של הסלון שלה. היא גרה בקומה הראשונה של אחד הבניינים האלה שהקומה הראשונה שלהם זה בעצם קומת קרקע כזאת. סימסתי לה שתצא ואחרי חצי דקה היא הגיחה. "מה אתה עושה פה?", גייסתי את כל הביטחון העצמי וחייכתי אליה, "אני רוצה להיות קרוב כדי שכשהפועל תנצח, תוכלי ישר לסלוח לי". היא נשארה עם פנים חתומות: "חשבתי שזה משחק חוץ מול קבוצה של חצי גמר צ'מפיונס". הפעם התשובה באה איתי מהבית: "כן, אבל אין סיכוי שהם לא מנצחים. זה לא יכול להיגמר אחרת". "טוב, נראה", היא סגרה את החלון ונעלמה. אחרי כמה שניות השותפה שלה הציצה עם מבט מלא בבוז. נפנפתי לה לשלום.
המשחק התחיל. צפיתי בנייד. יכולתי לשמוע מבפנים שגם היא רואה אותו. פעם בכמה זמן קלטתי אותה מציצה ובודקת אם אני עדיין שם. לא העזתי לזוז. בהפסקה הלכתי מסביב לחצר להשתין אבל חוץ מזה לא העזתי לזוז. כשנכנס השער של לופס השותפה שלה יצאה פתאום החוצה. בחיים שלי לא ראיתי כזה אושר משער שהפועל קיבלה, גם לא אצל מכביסטים שרופים. "אתה עדיין פה?", היא זרקה אבל אני שמרתי על פאסון: "זה רק אומר שעכשיו נבקיע שני שערים במקום אחד. יותר טוב, ככה זה יהיה ניצחון בסטייל. לא סתם 0:1 קטן". האבסורד הוא שאשכרה האמנתי בזה. האבסורד הגדול יותר הוא ש-כפי שאתם יודעים-זה מה שקרה. הגול של סהר לא גרר תגובה אבל אחרי הגול של זהבי כבר לא היה על מה לדבר. הצעקות נשמעו מכל הבתים מסביב. אנשים שלא ראו כדורגל בחיים שלהם תפסו את הראש מהגול הזה. לא הייתי יכול לבקש שזה יהיה יותר מושלם. אחרי כמה שניות נעה פתחה את החלון ועכשיו כבר זה לא היה שמינית חיוך אלא חיוך מלא. גם אני חייכתי: "עכשיו את מאמינה?". היא נעלמה ואחרי כמה שניות הופיעה בחצר, עדיין עם אותו חיוך. בילינו את הדקות הבאות מחובקים. כיביתי את הנייד. האמת. המשחק לא עניין אותי כהוא זה.
בדקה ה-88 השותפה שלה עוד פרצה החוצה וצרחה באושר "2:2! 2:2!". שנינו נקרענו מצחוק. נעה הסתכלה עליי: "אתה ראית גול? כי אני לא ראיתי".
*************************
אפילוג: אין לי יצר הרס עצמי. את הרשימה הזאת כתבתי רק אחרי שביקשתי רשות ו-וידאתי מאתיים פעם שזה בסדר מבחינתה. היא ביקשה רק דבר אחד: "אם כבר, תכתוב את השם האמיתי שלי. די כבר עם ה'נעה' המפגר הזה". ביקשה אפרת וקיבלה.