האמת שהדרבי הזה היה מאוס ימים לפני שהתחיל. כדורסל תחרותי היה ברור שלא נראה, שום סיכוי, אבל למי זה בכלל שינה? מדורות של פופוליזם, הרים של אינטרסנטיות ופראנויה סידרו עשרות שעות לפני השריקה אווירה של שדה קרב. מצד אחד המתחסדים שידעו לאיים שיתלוננו למשטרה ויירדו מהמגרש, מצד שני מסיבת עיתונאים שנועדה עאלק להדוף את הלינץ' התקשורתי הנורא על הפועל, אבל בתכלס כל יעדה היה להכין את הקרקע לקריאות ההן שכולנו ידענו שנשמע בנוקיה. קריאות שכולנו שומעים כבר עשר שנים.
את גיא פניני דווקא לא שמענו עד אתמול. הטראש טוק שלו, האלימות והיצר, נתפסו כפרועים אבל משעשעים, כקיימים אבל מרוחקים. פרשנים עקצו, פובליציסטים הזהירו מאמנים התריעו בחצי חיוך, אבל אתמול היתה הפעם הראשונה שאגדת קונדסון והפה הגדול התרסקה, הגעילה, כיערה בסצינה שהיתה כולה רשעית. ספורטאי עם דופק 150 שמנצל כל נשיפה בין משפט למשפט כדי לפגוע בנשמה של קולגה, בעזרת מילים שישאירו את גדול לוחמי חופש הביטוי מגמגם. צחוק הגורל הוא שדווקא הפנים החתומות-המומות של שולדנברנד לכל אורך הסיטואציה היו אלה שהעבירו את פניני תוך שניות תהליך דמוניזציה שכל כך הגיע לו. שכל כך חיכה לו מעבר לפינה.
אנשים אוהבים לדבר על האתוס של מכבי כשזה נוגע לניצחונות בשניה האחרונה וליציאה מבורות על הפרקט, אבל מי שעוקב אחריה מספיק זמן יודע שבמקביל לשביל הזה משתרך לו אחד אחר, זה שמקדש בכל מחיר הגנה על השחקן. מחוייבות אובססיבית לשמם של המועסקים, ובלבד שיחזירו על המגרש. תשאלו את אולסי פרי ואת וויל ביינום על מה מדובר. והיו להם, לראשי מכבי, לא מעט שעות ולא מעט אופציות פעולה. הזמן שלקחו לחשוב מהבוקר ועד שעות הלילה רמז שגם הפעם תגיע הודעה לקונית מוכרת על כך שהשחקן "ננזף בחומרה", אבל בפועל זה לא קרה. למעשה, קרה בדיוק ההיפך.
עבור מי שלא היה נוכח בתהליך קבלת ההחלטה, העובדה שמכבי בחרה "לפרק" שחקן שלה יכולה לבטא כמה דברים. היא יכולה להיות פופוליסטית וכנועה להלך הרוח הציבורי. היא יכולה להיות סגירת חשבון עם מי שתקע חרב במאבק הדגל רב השנים של יו"ר המועדון. אבל גם אם שני הסעיפים נכונים, ההחלטה של מכבי עושה עוד דבר באופן עקיף או ישיר – שולחת מסר ליריבה העירונית: אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו תורכם. אתם, אלה שמגנים בהודעות לתקשורת את ביטויי השואה אבל דואגים להזכיר שאין אפשרות להילחם בהן אופרטיבית, אתם שטענתם שתי יממות וחצי לפני הדרבי שאין בעיה ממשית עם קריאות שלא ניתן להעניש עליהן אדם על פי חוק. עכשיו אחרי שהתלוננתם, אחרי שהשחקן ניזוק (בצדק, בצדק, בצדק), אחרי שאנחנו פעלנו, אנא תמצאו דרך לטפל בעשבים השוטים שלכם.
אלא שלא בטוח שלהנהלת הפועל יש באמת כוחות וחשק להיכנס לסיפור הזה. למה לה? הרי בשקט ובלי שאף אחד ישמע, סיפור פניני נפל לה טוב ליד. אחרי שנים של טענות צהובות על הבחילה שעושות מילים כמו "נאצים, תנורים וגזים", הגיע זמנה לתקוף. והיא תקפה, וצדקה, וקיבלה את מבוקשה. אבל אם נסתכל לרגע על הסיפור מכיוון שני, תעלה ממנו אמת אחרת: הפועל היא האחרונה שיכולה לבוא בטענות על טיפול או אי טיפול בסורר – בין אם הוא שחקן, מאמן או קומץ. הלכה למעשה, היא לא עקרה מהשורש את הקריאות. היא כנראה גם לא תעשה זאת כי כרגע היא עסוקה בלהצמיח מנהיגים בכאילו שבעזרת חמ"ל אינטרנטי משוכלל, סטטוסים, והודעות אינסטנט לעיתונות יודעים להתקיף. לדרוש ולרטון, לסובב ולתמרן. לאיים על כתבים, להאשים בליקוק כרוני למכבי (כמובן) את כל מי שלא מציית להם, וממש כמו ילד שעומד לך עם היד סנטימטר מהפנים וזורק "אני לא נוגע בך, אל תיגע בי" - אף פעם, אבל אף פעם, לא להסתכל על הדבשת של עצמם. חופש ביטוי זה נחמד, אבל תיזהר לבקר אותנו אה?
אז גם אם הבון-טון הוא להסביר שלצעוק טועמה מחבל לא פחות חמור מלצעוק נאצים (אולי), וסלוגן הקמפיין הוא ''אנחנו חארות, אבל גם כל השאר'' (נכון ולא רלוונטי), יממה ספורטיבית סוערת אחת הזכירה שהכדור נמצא עכשיו במגרש של הפועל. השאלה שנותרה היא האם תצליח לשלב רגש ודיוק ולבעוט אותו הרחק ממנה.