המשחק בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב הבטיח רבות, וגם קיים. לעיני 11 אלף אוהדים, שסיפקו אווירה ביתית יוצאת דופן, זכינו למשחק ברמה התקפית מאוד גבוהה – כזה שגורם לחובבי הכדורסל לשבת לאחור, להתרווח וליהנות. שתי הקבוצות קלעו באחוזים מאוד גבוהים וסידרו משחק שגם לקהל באולם וגם לאוהדים בבית כיף לראות.
משחק הריצה של הפועל ירושלים קטלני. הקבוצה מאוד זורמת בהתקפה, וגם ליאור אליהו וגם דונטה סמית' יכולים לעשות את המעבר מהגנה להתקפה בכדרור, ובכך להעניק יתרון מספרי לקבוצתם בצד השני של הפרקט. יתרון גדול נוסף היה ג'וש דאנקן. הפורוורד-סנטר נמצא בכושר מעולה, וקיבל בטחון מכך שדיאור פישר וטוני גפני פצועים, דבר שמבטיח לו דקות משחק רבות כמעט מבלי קשר ליכולתו. וכשיש בטחון, ויש כשרון, המספרים מדברים בעד עצמם ודאנקן קלע 16 נקודות ב-33 דקות.
בטחון, כשרון ומספרים? מה עוד אפשר להגיד על דונטה סמית'! נגמרו המילים. לבוא למשחק כל כך חשוב ומותח, ולספק שורה סטטיסטית כזאת (22 נקודות, 14 ריבאונדים, 9 אסיסטים) זה פשוט מדהים. לדעתי מדובר בשחקן הטוב ביותר שהיה פה אי פעם מחוץ למכבי, בטח מבחינת דומיננטיות על המגרש.
כמעט טריפל דאבל. סמית' (עודד קרני)
מכבי, בתקופתו של טבק, עברה לשמור הגנה אישית לוחצת עם דגש על אגרסיביות. על 90 אחוז מהליגה זה עובד, כי העומק של הצהובים משפיע, אבל על קבוצה ברמה של ירושלים זה לא עובד, ומול הקבוצה של דני פרנקו זה פשוט לא מספיק. מאוד קשה ללחוץ את רולנד, בר טימור ודונטה סמית', בטח כשיש לך שחקן כמו ליאור אליהו ששובר כל לחץ. בהמשך הדרך, מכבי תצטרך למצוא עוד הגנה מעבר לאישית, כי כל קבוצה גדולה צריכה יתרון ברגע שמשהו לא הולך, ולפחות עכשיו לז'אן טבק אין את המענה לכך.
ירושלים, לעומת זאת, שומרת גם 1-3-1 וגם 2-3. בכל סוג של הגנה הקבוצה של פרנקו עוברת בסוף לאישית, אבל זה גורם ליריבה לחשוב, וזה דבר חשוב מאוד. טבק מאמן של קשיחות ודרך מאוד ברורה, אך פרנקו מאמן טוב יותר בצד הטקטי. וכשמדברים על הפיינל-פור, לצד הטקטי יש חשיבות גדולה, שלעיתים גם יכולה להיות מכרעת.
נכון להיום, לא רק בעקבות המשחק בארנה, אך גם בגללו, ירושלים טובה יותר ממכבי תל אביב כמעט בכל עמדה. יש לה את הישראלי הטוב בליגה, את הזר הטוב בליגה והאמת שגם את המאמן הטוב בליגה.
ההגנה של טבק לא הרשימה את ירושלים (עודד קרני)
הטקטיקה של פרנקו חשובה יותר (עודד קרני)