רגע לפני עוד אימון ערב שגרתי של הפועל אילת בתחילת חודש מאי, הגיעו נציגי החברה שמשכירה לשחקנים חלק מהרכבים. הסיבה: הכספים, אותם הקבוצה אמורה היתה להעביר, לא שולמו במועד והמכוניות נלקחו. האימון שעתיד היה להתקיים דקות בודדות לאחר מכן, בוטל. דמיינו כמה סוריאלסטי המצב הזה. עד כמה הוא לא תקין בכל מקום עבודה, בטח ובטח בקבוצת כדורסל מקצוענית. עכשיו, דמיינו עכשיו שהקבוצה הזו בפיינל פור. סוריאליסטי משהו, לא?
איום קיומי
כדי להתחיל להבין את הקשיים שאיתם אילת התמודדה העונה, צריך לחזור לקיץ. מוטי אמסלם, האיש שהיה הרוח החיה מאחורי המועדון הזה, הלך לעולמו. ידו של אמסלם היתה בכל - ספונסרים, חוזים, בקרה, מנהלת, איגוד, אוהדים, ספקים, תשלומים. הכל כולל הכל כולל הכל. הוא היה זה שניהל את ההצגה, ולמען האמת - הותיר בור שקשה עד בלתי אפשרי היה לסגור. ברמת הקשרים, ברמת הבנת העסק וברמת הידע הדרוש בלנהל קבוצת כדורסל, על אחת כמה וכמה קבוצה כמו אילת.
הנהלה חדשה קמה וגם נבחר יו"ר חדש, נחי אינדיק. אלא שהבעיות צצו כמו פטריות אחרי הגשם. במועדון גילו חוב ועוד חוב ועוד חוב. "מוטי היה יודע לטפל בדברים האלה, הוא תמיד ידע להסתדר ולדאוג לזה שאף אחד לא ירגיש שיש בעיות", הודו אז באילת. אבל אמסלם היה רק אחד. אנשי ההנהלה החדשה לאט לאט הבינו כמה גדול הבור - כשהחובות הסתכמו בלמעלה משני מיליון שקלים. צ'קים חזרו והבלאגן חגג מחודש לחודש.
נכון, העיריה תמכה, אבל זה לא תמיד היה מספיק. האיום הקיומי היה (וכנראה שעדיין) קיים. משכורות נכנסו באיחור או שולמו רק בחלקן, חשמל אפילו נותק בדירות, אנשי מועדון לא קיבלו שכר, וזה עוד לפני שדיברנו על עמלות סוכנים ותשלומים לספקים, - והרשימה עוד ארוכה. אבל למרות כל אלו, ולמרות שהשחקנים גם איימו לשבות לפני כחודש וחצי, אילת הגיעה לפיינל פור. החובות עוד קיימים, וזה סיפור שהולך ללוות את אילת גם בקיץ הקרוב, אבל לקו הסיום של העונה הם הגיעו עם הראש למעלה. וזה מה שעושה את ההישג של הקבוצה כולה, להרבה יותר גדול.
בראיינט מול הפועל ת"א. זה התחיל רע (מנהלת הליגה)
הלהיט של הליגה
ההתחלה לא היתה מוצלחת, בלשון המעטה. בשל אותם קשיים, אילת היתה הקבוצה האחרונה להתחיל בבניית הסגל וקיימה בסך הכל שלושה משחקי אימון. את העונה היא פתחה עם 3:0, כולל תבוסה ללא תנאי להפועל תל אביב, ונראתה כמו מועמדת ודאית לירידה. דווין תומאס המאכזב שוחרר, במקומו הגיע סולימאן בריימו - ואז המסיבה התחילה.
המשחק שפתח את הסכר היה מול הרצליה בבית במחזור הרביעי. הקבוצה של שרון דרוקר כבר היתה בפיגור של 18 נקודות, אבל ביצעה קאמבק גדול כדי לרשום ניצחון בכורה, 75:81, ורצף של לא פחות מתשעה ניצחונות ליגה יצא לדרך. משבוע לשבוע, אילת שיחקה כדורסל שובה עין, קבוצתי ומפרגן והפכה ללהיט התורן של הליגה.
אפשר וצריך גם להתעכב רגע על הרכבת הסגל. דרוקר החליט על שילוב של ישראלים ותיקים ומנוסים, לצד זרים צעירים ורעבים. אבי בן שימול, לצורך העניין, שהגיע בכסף די גדול, היה הימור מושכל והיה שווה כל שקל. ועם הזרים? כל פגיעה בינגו, כל זר מלמליאן. אלייז'ה בראיינט היה ה-MVP של הסיבוב הראשון, לנזל סמית' (לפני שנפצע) הציג סט מרשים של יכולות, ג'יי פי טוקוטו הוא כנראה השחקן האתלטי ביותר בליגה ובריימו - זה בעיקר מזל - כי לא ברור איך שחקן ברמה כזו מגיע דווקא לאילת. אבל מזל, ככה יודעים כולם, הולך עם הטובים.
עכשיו תוסיפו את פרדי בורדיון, אחד השחקנים המשתפרים של העונה, ואת רפי מנקו - שהגיע בזכות תרומות חיצוניות לאחר השחרור המתוקשר מהפועל תל אביב. עידן זלמנסון ויהונתן שולדבראנד נתנו גם כן תפוקה יציבה והסגל היה כל כך בריא ומחובר, שגם העובדה שנותרו בו שלושה זרים בלבד אחרי הפציעה של סמית' (למרות הרצון להחליפו בזר רביעי) לא שינתה דבר. הצוות המקצועי - דרוקר ועוזרו ערן יצחק - דאגו ככל הניתן לייצר הפרדה בין הבלאגן שבחוץ לכיף שבפנים ועשו את זה על הצד הטוב ביותר.
דרוקר ויצחק. השאירו את הבעיות בחוץ (מנהלת הליגה)
דרוקר, אם שכחתם
נסו רגע להיזכר מי היתה הקבוצה הקודמת של שרון דרוקר, לפני שחתם באילת. רק עכברים אמיתיים ישלפו מיד, בלי ויקיפדיה, אם השם "אקדמיק סופיה". כן, עד לשם, לבירת בולגריה, הרחיק דרוקר, שמעט נעלם מהרדאר לפני הרנסאנס שהוא חווה בשנה וחצי האחרונות באילת.
כולם זוכרים את הפיטורים הציניים שלו ממכבי ראשון לציון, שהמשיכה לזכות באליפות עם אריק שיבק. הוא הרגיש, ועדיין מרגיש, שנעשה לו עוול. אבל בפועל, מי שנחשב בעבר לתקוות האימון הגדולה של ישראל ישב בבית שנה שלמה. המניה של דרוקר היתה בירידה - אז הוא חישב מסלול מחדש ופתח את העונה שעברה בבולגריה. אלא שכעבור מספר חודשים, הוא קיבל את הטלפון מאילת: מאיר טפירו פתח לא טוב ופוטר. כך שלמעשה, המאמן בן ה-51 חזר לליגה הישראלית אחרי שנתיים וחצי (!) שבהן לא היה חלק מהנוף.
גם בעונה שעברה, דרוקר עשה מהלכים משמעותיים, כשצירף את אריק גריפין ודרווין קיצ'ן ואירגן את השורות - כשלקח מועמדת לירידה עד לפלייאוף ולמרחק של משחק אחד מהפיינל פור. העונה הזו, כאמור, היא כל כולה שלו: החל מבחירת הסגל, דרך הקניית סגנון המשחק ועד לניתוק המקצועי מהבלגן מסביב - והוא לעד יהיה חתום על אחת העונות הטובות ביותר בהיסטוריה של הפועל אילת וייזכר בגדול כמאמן העונה 2018/19.
העונה הזו הוכיחה, שוב, עד כמה נזיל המקצוע הזה. איך דרוקר הפך, בתוך שנה אחת, ממאמן כביכול בירידה למאמן הכי חם בליגה - ואם לא יקרה משהו משהו בלתי צפוי, בעונה הבאה הוא ישדרג את עצמו להפועל חולון. כי זה לא שהוא שכח לאמן. הוא הרי זכה בגביע יול"ב עם הפועל ירושלים, הניף את גביע האתגר של פיב"א עם אוראל גרייט, לקח את אליפות בלגיה עם אוסטנד ובנה את ראשון לציון שזכתה באליפות. ועכשיו אילת, אחת העונות הטובות ביותר בקריירה שלו, שהיא גם מסר חשוב: אם אתה מספיק טוב ומספיק מאמין בעצמך - הגלגל בסוף יסתובב.
בן שימול. האיש מאחורי המשחק הקבוצתי של אילת (מנהלת הליגה)
קבוצת התקפה מרשימה
הפועל אילת היתה קבוצה שכיף לראות, כי היא פשוט שיחקה כדורסל קבוצתי. ניתחנו באמצעות פלטפורמת הסטטיטיקה המתקדמת InStat את התופעה העונה לשם הפועל אילת - והנתונים, למען האמת, לא היו מפתיעים - אם יצא לכם לראות העונה את החבורה של שרון דרוקר רוקדת על הפרקט. קודם כל, היא סיימה את העונה כמדורגת ראשונה במספר האסיסטים למשחק - 23 כאלה, כשאבי בן שימול אחראי על לא פחות מ-7.7 בממוצע לערב.
אבל הסיפור כאן יותר רחב מזה. שהרי אסיסט הוא לא מעט פעמים מסירה לשחקן שנמצא חופשי/במצב טוב יותר - ואילת סיימה את העונה כקבוצה בעלת האחוזים ביותר מהשדה - 50.4%. היא גם הקבוצה שייצרה הכי הרבה נקודות בצבע - כמעט 44 למשחק, שזה למעלה מ-50% מהנקודות שהיא קלעה למשחק.
מכאן ניתן להבין שאילת הולכת הרבה פנימה, לגבוהים היעילים שלה: בריימו, טוקוטו וזלמנסון. היא נהנית מפינישר מדהים כמו אלייז'ה בראיינט - שסיים את העונה עם 65% לשתי נקודות - הגארד בעל האחוזים הגבוהים ביותר מטווח זה בכל הליגה. היא גם זרקה את כמות השלשות הנמוכה ביותר בליגה (18.5 למשחק), אבל סיימה במקום השני באחוזים מטווח זה (37.4), כשרק מכבי תל אביב מקדימה אותה.
גם בצד השני של המגרש, אילת עשתה עבודה טובה: היא מובילה את הליגה בחטיפות (9.5 למשחק) וגם מצליחה להגביל את השטף של היריבות שלה - שמסרו נגדה בממוצע 18 אסיסטים, כשרק מכבי וירושלים מקדימות אותה בפרמטר הזה. היא גם מצליחה להוריד את האחוזים של היריבות שלה מחוץ לקשת ל-31.5%, ראשונה בליגה. עוד נתון מעניין הוא שלמרות העובדה שאילת שיחקה חלק נכבד של העונה עם שלושה זרים ודרוקר סבל מסגל יחסית קצר - היא מדורגת שלישית בתרומה של הספסל עם 31.5 נקודות למשחק.
שיא הרגש
שניות בודדות אחרי הבאזר במשחק הרביעי בנס ציונה, חלק מאנשי אילת היו עם דמעות בעיניים. שחקנים, צוות מקצועי, עובדי מועדון, אוהדים. כולם הבינו שהרגע המזוקק הזה הוא הפרס האולטימטיבי על עונה בלתי אפשרית, שבה המילה "חובות" כבר הפכה לחלק מהז'רגון היומיומי. אילת היא ככל הנראה העולה הכי פחות קונבנציונלית לפיינל פור הזה ולכן ההישג הזה, שמגיע נגד כל הסיכויים, הוא מרגש שבעתיים. תכינו את הממחטות.