זה יום חמישי הגדול, על פניו, של הספורט הישראלי. מכבי חיפה מתחככת בלונדון בקיין ומוריניו, גם הפועל באר מפנטזת על שלב בתים אירופי, מכבי תל אביב פותחת ברוב הוד והדר עונת יורוליג חדשה ומחלקת הכדורגל של המועדון, על שלל בדיקותיה החיוביות ושחקניה הצעירים, עושה דברים יפים מול יריבה עדיפה בהרבה במוקדמות ליגת האלופות.
ואת כל היופי הזה, בקרוב סוגרים כל מיני אנשים בחליפות שעדיין לומדים שכדורסל משחקים עם כדור כתום.
במציאות המטורללת של מדינת ישראל 2020, שבה הכל נמדד במשוואות הזויות: הפגנות מול תפילות, מערכת החינוך מול כמות מכונות הנשמה, סגר חונק מול סגר נושם, אינטרסים אישיים מול אינטרסים ציבוריים - זה אך טבעי שמעל אחד הימים המלאים והמרתקים בשבועות האחרונים, מרחפת על הספורט הישראלי עננה כבדה, עם הפרצוף חמור הסבר של גרוטו לצד אימוג'י של מנעול.
המצב כאן אבסורדי לגמרי. הרי ברור לכולם שקבוצת כדורגל/כדורסל יכולה להתנהל כקפסולה נפרדת, בדיוק כמו בכל מפעל חיוני (או לא) במשק. "ברגע שנחריג את הספורט נפגע ביסודות של המלחמה בקורונה, שזה עניין המסכות, ההתקהלות והיציאה מהבית", אומר גרוטו בוועדת החוקה. כי מה משנה הרציונל או קול ההיגיון, העיקר יש מישהו שרוצה להראות שיש משהו במדינה הזאת שמתנהל כמו שצריך. והוא לא.
אז אחלה, אפשר להתפלל בקפסולה של 20 איש, אפשר לחלק חברה כלשהי לקבוצות של עשרות אנשים, אפשר לארח בסוכה כשהיא במצב מאוזן. אבל להתאמן אסור. כנראה שהפועל ת"א כדורסל הציעה את הפתרון האידאלי: "סוכות, מותר הייטק, מותר ספורט, אסור אז אנחנו חברת הייטק שמתאמנת בסוכה".
ההשלכות של המצב הזה הרסניות. הזמן הרי לא משחק לטובת אף אחת מהקבוצות, לא בכדורסל ולא בכדורגל. כל יום שעובר הוא הפסד של הכנסות, הוא עוד יום שבו הקבוצות "מאבדות" כושר משחק, הוא עוד יום שבו ספונסרים ירצו ללכת, הוא עוד יום שבו זרים עלולים לברוח. כי באירופה, המקום שנדמה לנו לפעמים שאנחנו שייכים אליו, הליגות משוחקות כרגיל, למרות הקורונה.
עד אשר יימצא חיסון לנגיף הארור הזה, העולם יצטרך ללמוד לחיות לצידו. נכון, יש עליה בתחלואה ומספר בחולים הקשים - ואין פה זלזול ולו לרגע אחד בנתונים הללו - אבל למה לא לאפשר את האימונים? במה כמות האנשים, שמשחקת בכדור כלשהו בקפסולה הומוגנית לחלוטין - שונה מכל קבוצת אנשים שלה מותר להתקהל? וזה עוד בלי שדיברנו על המגזרים והמקומות שבהם העליה בתחלואה היא המשמעותית יותר.
אבל בסדר, הבנו, רוצים מקבלי ההחלטות להראות שיש איזשהו קו מנחה מסוים בהגבלות ובהיתרים, למרות שתכל'ס - פשוט אין כזה. ובאבחת החלטה אחת, שמי יודע אם נלקחת בכובד ראש או בקלות דעת (באמת, מי יודע?!), סוגרים פה את הספורט.
הפעם זו אזעקת אמת. כרגע זה רק אימונים, אבל מי שלא מתאמן לא יכול לשחק, וכשאין משחקים אין כסף, וכשאין כסף... אתם יודעים. שלא לדבר על זה שאין קהל.
הזעקה לא צריכה להיות של ראשי הקבוצות, של השחקנים או של המנהלות. היא צריכה להיות של האוהדים. נכון, גם כשאתם משוטטים באתרי הספורט, בין היתר גם באתר הזה, הרבה יותר מעניין לקרוא ידיעות או כתבות עם תמונות של מוריניו ובכר, ז'יז'יץ' וזוסמן, מסי ולברון, מאשר ידיעות שהכותרת שלהן כוללת מילים משמימות כמו משדר הבריאות, כספי ציבור ופוליטיקה. בשביל זה יש בעולם רביב דרוקר וקרן מרציאנו.
הספורט הוא אסקפיזם מכל הזבל שעף עלינו לאחרונה (חלקיקי, טיפתי - תבחרו אתם), אבל הסיפור החשוב של היום הזה, האחד באוקטובר אלפיים ועשרים, עם כל האהבה האמיתית לספורט, לא יקרה ביד אליהו או בטוטנהאם סטדיום. הוא קרה לצערנו בכנסת, בוועדת החוקה, המקום הכי רחוק מהספורט, ושהספורט הכי רחוק ממנו. אבל זה הסיפור, וזה עצוב, ומשהו בהחלטה הזו יהיה חייב להשתנות לפני שיהיה מאוחר.
כדי שבעתיד הקרוב, הכותרות של האתר יעסקו רק בלייקרס, במכבי תל אביב ובריאל מדריד, ולא בפרופסור גרוטו ויולי אדלשטיין.