משחק התשישות: הגמר שלקח את העונה עד הקצה

אנשים שמבינים טוענים שריצת 400 מטרים היא הקשה מכולן. וכן, אני יודע, יש גם פסיכים שרצים באלסקה שרצים מעל 1,000 ק"מ, אבל לכו איתי רגע על הדוגמא של מרוץ ה-400. והיא קשה, כך אומרים שאנשים שאשכרה קמים מהספה ורצים מעת לעת, כי היא ספרינט שלא נגמר.

וכך גם היה הפלייאוף העונה, שהסתיים אך אתמול. עם סדרות שמשוחקות באינטנסיביות וללא מנוחה, בטח ובטח עבור גלבוע גליל, ששיחקה ונשחקה עד דק. עם שתי קבוצות שנלחמו האחת בשניה שלוש פעמים בארבעה ימים. כאשר אפשר לכנות את המשחק האחרון, ששוחק אמש לתפארת הכדורסל הישראלי (ואני לא ציני), כמשחק התשישות. כמשחק בו חצו הקבוצות את קצה גבול היכולת שלהן. כמשחק שבו נגמר הכוח.

ומהמקום שבו נגמר הכוח, הצליחה זאת שרצתה להיות סינדרלה לייצר עוד תאוצה אחת אחרונה. כזו שהובילה אותה, מן הגורן ומן הגרשון, לנצל את התשישות וההרכב המשונה של הצהובים עד לכדי מרחק שלוש נקודות בלבד. ובמצב של 63:60, עם פחות משלוש דקות עד לקו הגמר, דחפו הצהובים את הכדור פנימה לאותלו האנטר והתפללו שהוא יצליח לעשות משהו עם הכדור.

האם זאת הייתה החלטה סבירה? ברור שלא. האנטר, גם אתמול, היה נון פקטור בהתקפה. ובטח לא אחד שייצר לעצמו נקודות. האם צריך היה ללכת לשחקן אחר, נניח אחד ווילבקין, כמניה הגיונית יותר לסל של עונה? ברור שכן. אבל בהיעדר חמצן, אנרגיה וכוח, הולכים על מה שהולכים. וזה הלך. ויש הטוענים, לא שזה משנה, שגם האנטר.

מכבי תל אביב מסיימת את העונה הזאת עם מספר סיבות טובות לחייך. כן, יש כאן זכיה בשלושת התארים המקומיים, שזה חשוב מאוד. וכן, יש כאן שדרוג של דו"ח הרווח וההפסד, שניה לפני שנסגר. בחסות הביי-אאוט של אלייז'ה בראיינט והמשכורות שנחסכו מאותו הבראיינט פלאס טיילר דורסי, צומצמה רובריקת ההוצאות.

בחסות עוד משחק ביתי אחד, עם קהל שממלא את יד אליהו הישן מפה לפה, תוקנה ושופרה השורה התחתונה בהכנסות. ואין להקל ראש בחשיבות של כל זה עבור מועדון שמשווע לכל הכנסה אפשרית, כדי שיוכל לנסות ולהתחרות ביריבות מהליגה השניה בטיבה בעולם.

ואם כבר הוצאות, אפשר להוסיף עוד משתנה שרלוונטי לשכר השחקנים הצפוי לקראת עונת המשחקים הבאה. אותלו האנטר, מי ששכר הנטו שלו אמור היה להעמיד אותו בין שלושת המשתכרים הגבוהים גם בעונה הבאה, לא ימשיך. עומרי כספי, אם נשפוט לפי הצהרותיו המהורהרות מיד לאחר תום המשחק והעונה, עשוי או עלול לפרוש ולחסוך למכבי בכך, תאורטית, עוד נדבך נכבד למדי משכר השחקנים לשנת 2021/22.

ואתם יודעים מה? לא נתעמק הפעם במשמעויות המקצועיות של שני אלו. מכבי תל אביב תחליף כמעט את כל הסגל שלה בקיץ הקרוב. ובעזרת עבודה נכונה וקורט מזל, תוכל לשדרג עצמה מקצועית. אבל לא אישיותית. אותלו האנטר ועומרי כספי, כל אחד וסגולותיו האנושיות, הם CLASS ACT. הם מביאים איתם ערך מוסף פרסונלי שאותו קשה, עד בלתי אפשרי, לאתר אי שם בשוק השחקנים שבחוץ.

האנטר, עם כל הכבוד לספרופולוס או לווילבקין, אחראי יותר מכולם לתחיה המחודשת של הצהובים מודל העונה הקודמת. הוא היה זה שלקח סגל בוסרי וסיפק לו את המעטפת ההגנתית ובמיוחד הווינרית שמבדילה בין חבורת שחקנים לבין קבוצה.

וכספי? מי שעוקב אחריו מהלך כל השנים לא יכול היה להתעלם משפת הגוף של האיש במהלך הרגעים הקשים בעונותיים האחרונות. מהרגעים בהם אתה כאילו שומע את המחשבות שמתרוצצות בראש ותוהות למה לעזאזל מסרב הגוף להתיישר עם המוח והלב. כי כספי, גם במצבו הגופני הנוכחי, רואה ומבין על המגרש יותר מכולם. וברגעי החסד הפיזיים, גם ראינו את זה בא לידי ביטוי, התרשמנו והתרגשנו.

מהרגעים שבהם אתה כאילו שומע את המחשבות שמתרוצצות בראש, בעודו יושב על אזרחי ליד הספסל, ותוהות עוד כמה פעמים יצריך לעבור שיקום/ מגבלות ביטוחיות ושאר דרעק, לפני הפעם הבאה שבה יקח ריבאונד הגנה וישעט קדימה, דרך ארבעה-חמישה כדרורים חזקים, עד לליי אפ קל בצד השני. קטונתי מלהשיא עצות לשחקן הכדורסל הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים, כל עוד לא ניטל ממנו התואר על ידי אחד דני אבדיה. ובכל זאת, רק עצונת: אל תמהר, חבר. אם אפשר עדיין לרוץ, עדיף שזה יהיה על הפרקט.

מי שקורא אותי מדי פעם, יודע שיש רגישים ומתרגשים ממני. לא בסיום העונה הזאת. כי בכל זאת הצלחנו, למרות הכל, להביא עונת כדורסל הזויה לכלל סיום נהדר. וכשאני אומר הצלחנו, הכוונה לכל מעגל וקהילת הכדורסל. מינהלת, קבוצות, שחקנים, אנשי תקשורת, קהל, אוהדים. כולנו ביחד. זאת הייתה עונה שנזכור. טוב שהסתיימה בסדרת גמר שכזאת. טוב שהסתיימה עם שתי קבוצות כמו מכבי תל אביב וגלבוע גליל. טוב שהסתיימה עם טעם של עוד.