אולם הפחים היה גיהנום. הכניסות הצרות, ריח השתן באוויר, הגג המטפטף וכמובן הפחים, שהקיפו את האולם. בחורף הטמפרטורה בפנים הייתה נמוכה מבחוץ ובקיץ האולם היה רותח והייתם מזיעים בכפות הידיים רק מעמידה במקום. הקבוצות האחרות, שהגיעו לשחק בפחים, היו משאירות 10 נקודות בכיכר הדמעות כי רעדו להם הידיים.
האולם הזה ראה את עופר אשד ז"ל, הכוכב הכי גדול שצמח בחולון. הוא ראה את ישראל אלימלך יורד לעוד גליץ' כדי להציל כדור אבוד. הוא ראה את מייקל קרטר, המשוגע, דופק שלשה מהמרכז וחוזר להגנה, כשהוא מכה עם האגרופים על החזה. כשחולוניה הייתה נכנסת לקצב, האולם היה עולה באוויר, כל הגוף היה צמרמורות והאמנו שאנחנו יכולים לנצח כל קבוצה.
אולם הפחים יצר את ה-DNA של חולוניה ואת הגוש המעודד של המועדון בשער 3. מאות שחקנים לבשו את הסגול – צהוב ולאוהדים אף פעם לא היה איכפת עם קוראים להם גיא או ג'ו, אם הם ישראלים או אמריקאים, אם הם גדלו בחולון או בהרצליה. ההסכם הבלתי כתוב אבל המחייב בין הקהל לשחקנים הוא, שהקהל קורע את הגרון והשחקנים קורעים את הפרקט. בלי הבדל דת, גזע, גובה ואזרחות.
כשחולוניה עברה לאולם החדש (אולם אשד, ברשותכם) ב- 2015 חששתי שמשהו מה-DNA שלנו יישאר ברחוב אחד במאי, הכתובת המיתולוגית של אולם הפחים. הרי האולם החדש בפארק פרס נוח. נגיש. חדשני. אין בו ריח של שתן ואין בו פחים. חששתי שהוא יהפוך אותנו לרכים מידי. למפונקים מידי.
מהר מאוד הבנתי שטעיתי. ה-DNA של חולוניה הגיע לאולם החדש, כי זה כבר היה בדם שלנו. אתמול, אולי בפעם הראשונה מאז עברנו, הרגשתי שוב את הצמרמורות של אולם הפחים.
האווירה מאולם הפחים נשארה גם במקום חדש (צילום: אלן שיבר)
מכירת הכרטיסים למשחק האליפות נפתחה ביום שני בשעה 12:00. עשר דקות אחר כך כל האולם כל היה סולד אאוט. ישבתי על המחשב ועשיתי ריפרש. חיכיתי שיתפנה לי כרטיס. אחרי חצי שעה התפנה כרטיס אחד וקניתי אותו במהירות. כל העיר נכנסה לטירוף. כמו מפגש מחזור של כל אוהדי חולוניה לדורותיה. באולם עצמו היו מעל 5,000 אוהדים סגולים, שלא ישבו לרגע אחד. מהצגת השחקנים ועד טקס ההנפה כל הקהל היה על הרגליים.
אין לי מה לכתוב על המשחק עצמו. הייתי על ענן ואני עדיין לא מעכל את מה שראיתי. כשחזרתי הביתה באחת בלילה, ראיתי שוב את המשחק. רק כדי להיות בטוח שראיתי נכון. כשקמתי בבוקר ראיתי אותו שוב, רק כדי להרגיע את עצמי, שזה באמת קרה.
ייקח לי עוד זמן לנסח את התחושות במילים. אני כן יכול לכתוב, שאני לא יודע כמה הזדמנויות עוד יהיו לנו לזכות באליפות בבית שלנו, ולכן התחושה אתמול הייתה של ערב היסטורי ואולי (ואני מקווה ומאחל לנו שלא) גם חד פעמי. ואולי הערב הכי גדול בהיסטוריה של המועדון.
כולם על הרגליים, עד הסוף (צילום: אלן שיבר)
חולון היא עיר של כדורסל. זה תמיד היה ככה. נכון, שיש לנו קבוצת כדוריד בליגה הראשונה בנשים ובגברים. נכון, שהייתה לנו קבוצת כדורגל בליגה הראשונה. אבל אם תסתובבו ברחוב סוקולוב רוב הסיכוי, שתראו ילדים לבושים במדים הסגולים/צהובים של הפועל חולון וכדורסל בידם. אם אתם אוהדי כדורגל – תמצאו לכם קבוצה מחוץ לעיר.
חולון היא כדורסל וחולוניה היא לא הפועל ובטח לא מכבי. ביציעים שלנו אפשר למצוא אוהדי כדורגל של הפועל ת"א, בית"ר ירושלים, מכבי ת"א ואפילו מכבי חיפה. המועדון לא מזוהה פוליטית עם שמאל או ימין. עם סוציאליסטים או קפיטליסטים. עם מזרחים או אשכנזים. עם גיאורגים או אתיופים. היציעים של חולון הם קיבוץ גלויות. יש רק דבר אחד, שמאחד את כולנו וזאת אהבתנו לחולוניה.
בשנים האחרונות ניסה ראש העיר, מוטי ששון, לשנות את הסטיגמה של העיר שלנו. הוא קרא לה "עיר הילדים" ויזם את מוזיאון הילדים היפה בפארק פרס. ואז נוסף לעיר מוזיאון העיצוב, המהמם, ויש גם את מוזיאון הקומיקס. תוסיפו אליהם את האתרים ההיסטוריים שלנו: חוסמסה, הפילבוקס וכמובן, משרד הרישוי ופיצה סירוקו. עבור האנשים שלא חיים בחולון המקומות האלה הם הסמל של חולון. עבורי הסמל של חולון הוא החולונים. ה- DNA של חולוניה הוא ה- DNA של העיר. חולון זה אופי וזה סטייל וזאת גאווה וזה הבית שלנו.
שחקנים יבואו וילכו. גם מאמנים. גם הנהלה. גם בעלים. אף אחד מהם לא קבע ולא יקבע את האופי של חולוניה. האופי הזה הוא האופי של העיר ושל האוהדים שלה. לטוב ולרע. אצלנו כל ניצחון הוא ניצחון הרואי וכל הפסד הוא הפסד טרגי. זה בדם שלנו והוא דם בצבע סגול.
המכנה המשותף: אהבה (צילום: אלן שיבר)