עומדים בדור: מצוקת המאמנים הישראלים בליגת העל

אחד הדברים שהופכים את הכדורסל למשחק כל כך מעניין, הוא הזמן. התקפה נמשכת 24 שניות, רבע נמשך 10 דקות וקריירה ממוצעת של שחקן, פחות או יותר, נמשכת כ-15 שנה. הכדור כל הזמן בתנועה, האנשים מסביבו כל הזמן בתנועה, ובסוף כולנו מרוויחים. דור הולך ודור בא, אבל ארץ הכדורסל לעולם עומדת.

אנחנו רואים את זה כל הזמן על הפרקט, גם העונה. שמות כמו נועם יעקב, איתי מושקוביץ, בן שרף ועוד הופכים בהדרגה לשמות מוכרים עבור כל חובב ספורט - ואחרים, כמו דני אבדיה וים מדר, כבר מזמן הפכו לכוכבים. אבל על הקווים המצב קצת שונה - התחלופה תקועה, הדור הישן לא הולך לשום מקום ונראה שגם אין ממש דור חדש באופק.

את הדוגמא הטובה ביותר לכך, ניתן לראות בנתון הבא: ב-2010/11 הגיל הממוצע של מאמנים בליגה היה 42.4, בעוד השנה הוא עומד על 50. הרוב המוחלט של המאמנים בליגה כיום הם בני 48-53, כאשר החריגים הם אלעד חסין (42, מאמן בליגת העל מאז 2010), אריאל בית הלחמי (56) ושרון דרוקר (55). אז לאן, בעצם, נעלמו המאמנים החדשים?

כדי לנסות לענות על השאלה הזאת, דיברנו עם ארבעה מאמנים שמייצגים שלושה דורות שונים: אריק שיבק (66) ומולי קצורין (68), מאמני נבחרת ישראל לשעבר, שאימנו בכדורסל הישראלי מאז שנות ה-80'; רמי הדר (56), שאימן בליגת העל מאז 2008; ויהוא אורלנד (41), שהיה אחד השחקנים הבולטים בליגה בשנות האלפיים ועשה את המעבר לקווים כמאמנן של הפועל עמק חפר והפועל חבל מודיעין בארצית ובלאומית.

הכל זה מלמעלה
שאלת מינוי המאמנים מתחילה מזהות המממנים, ראשי הקבוצות עצמם. בעידן בו רוב קבוצות ליגת העל משחקות גם במסגרת אירופית ונמצאות תחת עומס משחקים כבד, הן נאלצות להתמודד עם שינויים שוטפים בסגל לאורך כל העונה ובמקביל עדיין מחזיקות בסיכוי לאליפות בהתחשב במבנה הקיים של הליגה (במסגרתו, תיאורטית, קבוצה יכולה לשחק בבית התחתון, להגיע לפלייאוף דרכו ולזכות).

לכן, משרת המאמן הפכה למורכבת מאי פעם ויכול להיות שקבוצות מעדיפות אנשים מנוסים בראש המערכת, כאלה שעברו דבר או שניים. "אין בכל הקבוצות איש מקצוע שבוחר את המאמן", הסביר רמי הדר. "בוחרים בגלל תדמית, ניסיון והיכרות, פחות בגלל סגנון כדורסל. אני אימנתי בליגה השנייה וג'ף רוזן היה הראשון שלקח אותי. צריך מישהו אחד שיאמין בך".

אריק שיבק, שהפך למאמן בוגרים בגיל 25, שותף להשקפת העולם הזאת: "כשהמנהל של נתניה הציע לי לאמן את קבוצת הבוגרים, כל חיי השתנו. הפכתי למאמן בזכות זה ובזכות התקופה באילת בגיל 33. צריך מנהלים שיאמינו בך, שייתנו לך את המרווח לעשות טעויות וללמוד. מאמנים הם בני אדם, הם לומדים כל הזמן. חלק לא רוצים 'שיתגלחו' עליהם, אחרים נותנים צ'אנס. הרבה רוצים להצליח כאן ועכשיו, אבל זה לא עובד".

בסוף, אולי, זה כל הסיפור. קבוצות רוצות הצלחה מיידית, לא מוכנות "להשקיע" בטעויות של מאמנים ומתמודדות עם אופציות רחבות יותר בחוץ. מולי קצורין טוען שיש לכך השפעה מרכזית: "אנחנו רואים יותר ויותר מאמנים זרים. ולא רק במכבי ת"א, אלא גם בקבוצות כמו הפועל ב"ש, בני הרצליה והפועל אילת. יש 12 קבוצות ו-12 מאמנים ראשיים בליגה, ברגע שיש מאמנים זרים אז יש פחות מקום לישראלים. בשנים האחרונות ראשי קבוצות רוצים להיות יותר דומיננטיים ומחשיבים עצמם לבעלי ידע בכדורסל".

עם זאת, בכנות, אפשר לעיתים להבין את ראשי הקבוצות. הרעיון של מאמנים ישראלים רומנטי ובריא לענף, אבל כל מועדון בליגת העל רוצה לנצח. אם המערכת במשבר שדורש החלפת מאמן, חלקם הגדול יעדיף ללכת על אופציה מוכחת יותר. לכן אנחנו רואים מעין גלגל, או קרוסלה אם תרצו, בכדורסל הישראלי. ברגע שמועדונים הפכו גדולים יותר, כך הסיכון הפך גבוה יותר.

הכסף מדבר
הסבר אחר, כך טוענים המאמנים, הוא הפן הכלכלי. וכאן נכנסת לתמונה חלוקת המאמנים. ישנם מאמנים שהיו שחקנים בעברם, אלה שדילגו על המסלול הארוך ונכנסו ישר לקבוצה בכירה. וישנם המאמנים שהחלו את דרכם בליגות ילדים ונוער, התקדמו לליגות בוגרים נמוכות וקיבלו הזדמנות בליגות המקצועניות.

בהתחשב ביוקר המחיה שמשפיע על כולנו, הסוג השני מעדיף לעיתים ללכת לתחומים משתלמים יותר - לפחות אלה שפחות "מורעלים" מביניהם. יהוא אורלנד, שהתחיל את העונה כמאמן הפועל חבל מודיעין מהלאומית, הודה בכך: "רמת האימון בליגת העל גבוהה מאוד, צריך לחוות ולהשתלם כדי להגיע לשם. מצב בו מאמן יכול להתפרנס מאימון כדורסל בכבוד יכול לקרות רק אחרי כמה שנים בהן הוא הקריב מבחינה כלכלית". מולי קצורין הוסיף: "החיים בישראל יקרים יותר. להפוך למאמן ראשי זה תהליך וחייבים להתקיים בכבוד הדרך, לא כל אחד מסוגל לקחת על עצמו את המצב הכלכלי הזה ולהגשים את אהבתו לכדורסל".

שיבק, שהחל לאמן לפני כ-30 שנה, מצא את עצמו מג'נגל בין שתי עבודות או יותר בתחילת הדרך: "כשביקשו ממני להגיע להפועל אילת, הייתי הנדסאי אלקטרוניקה במקביל לעבודה בכדורסל. עבדתי בשתי עבודות וכך הסתדרתי מהבחינה הכלכלית. כשהייתי צעיר יותר, לימדתי בבית ספר בחדרה כי ידעתי שלא אוכל להתקיים. אשתי הייתה הביטחון הכלכלי שלנו".

רמי הדר, לעומת זאת, מצא את עצמו בצד השני של המתרס: "כשאני מסתכל על הדור הצעיר, אני שואל את עצמי אם זה המקצוע של חייהם. אם כן, צריך למצוא דרך לעשות זאת מבחינה כלכלית. אני מעולם לא אימנתי ביותר משתי קבוצות במחלקות הנוער. ואני מדבר על שנים אחורה, כשהיה קל יותר לאמן שתי קבוצות במקביל. אני מבין את הטענות בקשר לפרנסה, אבל זה ההבדל בין מי ש'מתאבד' על זה למי שלא".

"מתאבד" עלולה להתפס כמילה קצת קיצונית, אבל היא חלק גדול מהסיפור. אימון כדורסל הוא לא מהלך כלכלי חכם, בטח בתחילת הדרך כמאמן ילדים ונוער או מאמן בליגות הנמוכות. צריך להקריב - והרבה. וכשאין הרבה הזדמנויות או מודלים לחיקוי בליגה הראשונה, מעטים האנשים שירצו לעשות זאת.

על השחיקה
אימון, כיום, הוא מקצוע מורכב מאי פעם. מאמנים צריכים להתמודד עם לחץ מהקהל, התקשורת, השחקנים והאוהדים בעת ובעונה אחת. יחד עם השיקול הכלכלי - התפקיד, אולי, פחות נוצץ משהיה בעבר. לכן חלק מהמאמנים (מודי מאור ודן שמיר) בוחרים לעבור לחו"ל, בעוד אחרים (יונתן אלון ויותם הלפרין) מעדיפים לעבור לתפקיד המנהל המקצועי.

בכדורסל המודרני, לפי רמי הדר, זה בלתי נמנע: "המאמנים של היום נשחקים הרבה יותר מהר, הכל הרבה יותר חשוף. אם תיקח 30 שנה אחורה, היו מאמנים שהיו 30 שנה על הכיסאות. המון שנים. הסיבה היא שהשחיקה התקשורתית הייתה נמוכה יותר. היום הג'וב דורש יותר, הטכנולוגיה והשימוש בנתונים גרמו להגדלת הצוות. בגלבוע למשל עבדנו עם מערכת GPS שמחשבת את העומס. אתה צריך להבין ביותר תחומים, פתאום יש וידאו, זה שוחק הרבה יותר".

קצורין מחזיק בדעה דומה. "בשביל להיות מאמן ראשי היום, לא צריך רק להבין בכדורסל", הוא הסביר. "צריך להסתדר עם התקשורת ועם כל האנשים מסביב. פעם המאמן היה בראש המערכת, היום הוא אחרון בשרשרת המזון. לא כל אחד בנוי או יכול להיות בתפקיד הזה".

ואולי, בעצם, מדובר בתהליך גדילה טבעי של מאמנים. אורלנד - חלק מדור העתיד של המאמנים לצד מאמנים צעירים אחרים כמו גיא קפלן (עוזר מאמן בב"ש) ועמית שרף (עוזר מאמן בחולון) - שומר על אופטימיות: "רמת האימון בליגת העל גבוהה מאוד. התמקצעות היא תהליך ארוך ולכן אני חושב שכניסת מאמנים חדשים היא רק שאלה של זמן".

ואנחנו, אם כך, נדבוק בגישה של אורלנד. דור המאמנים הישראלים שבלט בקנה מידה אירופי אמנם כבר פרש (פיני גרשון, דיוויד בלאט וצביקה שרף), אך יש מי שיירש את מקומם - גם בליגה הראשונה וגם מתחתיה. למעשה, יכול להיות שהבלאט והגרשון הבאים נמצאים עכשיו במחלקות הנוער או בליגות הנמוכות - השאלה היא רק מי ייתן להם את הצ'אנס.