(קרדיט לתמונה של עופר ינאי: אלוני מור)
ההתפתחות של רעיון קבוצת האוהדים עברה כבר מזמן מספר אבולוציות. מהרעיון הבסיסי של אוהדים מנהלים קיימת כבר התפכחות מזה שנים רבות. בסופו של דבר אי אפשר לנהל בלי עמותה, והעמותה חייב צוות מנהל קבוע. החלטות קטנות כגדולות לא יכולות להתקבל במועצת העיר. בנוסף, המשאב הכספי הוא בבעיה, שכן במודל קבוצה בבעלות אדם פרטי הסיכון הוא על האדם הפרטי.
נניח שקבוצה מגייסת דמי חבר בסך מיליון שקל ובונה תקציב על תחזית הכנסות של עוד 9, מה קורה במקרה של חריגה, תקלה או אירועים חיצוניים? על מי נופלת האחריות? הרי האוהדים לא קנו מניות אמיתיות במועדון, הם בסך הכל שילמו דמי חבר ואין להם אחריות ובמקום שאין אחריות, אין סמכות. חבר עמותה הוא, למעשה, בעל מנוי בקאנטרי העירוני. הוא נהנה מזכויות החבר, אבל הקאנטרי לא באמת שלו וביום שיפסיק את המנוי, יגלה שאין לו מניה בקאנטרי.
היום בספורט המקצועני יש לנו שתי קבוצות ליגת העל בכדורגל ואחת בכדורסל. כולם מועדונים בריאים, לכולם הייפ תקשורתי, אבל בכולם החלק היחסי של האוהדים בעוגת ההכנסה דרך דמי החבר הוא נמוך, ברמת אחוזים בודדים. כן, האוהדים קונים מנויים (אבל זה בכל מועדון) וכן, חלק מהספונסרים והתורמים מגיעים מאוהדים, אבל זה רק מגדיל את אי השיוויון.
הרי אורי אלון אינו אוהד רגיל וכך גם בהפועל פ"ת והפועל ת"א, יש ספונסרים או בלי אחוזים או כל ניסיון נראטיבי אחר ללכת עם ולהרגיש בלי. כדי לצמוח ולהגדיל את העוגה היה צורך לשלב בעלי הון ובעלי הון לא תמיד מעוניינים לוותר על חלק מהסמכות, אז כל מועדון בנה לעצמו נראטיב מעט שונה. קונסטרוקציה יצירתית שמאפשרת ללכת עם הנראטיב ולחיות בלי.
למועדון ספורט יש קהילה מסביבו. לא הכל זה כסף. אפשר לגייס מתנדבים, אפשר לשתף את הקהל בהחלטות מסוימות, אפשר לייצר מדרג שונה למעורבות דרך תוכניות נאמנות ועוד ועוד, אבל צמיחה אמיתית מגיעה מהתפכחות ולראייה, הקפיצה של הפועל ירושלים הגיעה במודל הזה והפועל פ"ת, וכמובן הפועל ת"א.
זה לא שהפועל ת"א עשתה את השנתיים האחרונות עם תקציב מבוסס הכנסות ודמי חבר. לא, היא גייסה הון וההון הביא שחקנים והשחקנים הביאו עוד הכנסות מקהל, כי קהל בסופו של דבר רוצה הצלחות, ובשביל הצלחות צריך יותר כסף. עובדת חיים.
לקבוצה הבנויה על אוהדים יש תקרה (ברני ארדוב)
אם הפועל ת"א כדורסל לוקחת את ההצעה הנוכחית, על פי הפרסומים, התקציב שלה יהיה כ-25-26 מיליון ש"ח. המשמעות היא שהיא תחזיק ב-10% מעוגת התקציב בליגה. כלומר, אם ניקח את תקציבי כל הקבוצות ונחלק ל-26, זה יהיה המספר. מספר כזה של 10% מהעוגה שווה בכדורגל, לדוגמא, לתקציב של 70 מיליון שקל.
או במילים אחרות, אם הפועל ת"א לוקחת את ההצעה הנוכחית, היא תהיה הפועל ב"ש ואם לא, היה תהיה מכבי נתניה. הפועל ב"ש זו הקבוצה השלישית, זו שיודעת לעשות דברים יפים באירופה, לזכות בתארים ולנצח משחקים גדולים. מכבי נתניה זה אותו דבר, בלי תארים ואירופה.
זו הדילמה, זה העולם. אבל אם הפועל ת"א תסרב לכל מעורבות של בעל הון, היא אפילו לא תהיה מכבי נתניה. היא תהיה הפועל ת"א רגל של השנים האחרונות. התקציב, בלי בעלי הון, יוריד אותה למדרגה הזו ואת מה שראינו בכדורגל בשנים האחרונות, לא אהבנו כאוהדים.
בליגת הכדורגל כבר יש שני מועדוני על מבחינה פיננסית, ובליגת הכדורסל זה אפילו משמעותי יותר. מכבי סל מחזיקה כ-30% מעוגת התקציב המסתמנת בליגה, יחד עם השריון ביורוליג, להפועל ירושלים יהיה כ-15%. היא רוצה גם שריון ויש לה בעלים עם עוצמות פיננסיות בקנה מידה שלא נראה פה.
אי אפשר להתעלם ממשתני המסגרת האלה. זו קריאת השכמה למודל, שמצד אחד מציע להיות המועדון השלישי שמאתגר את כולם, או ללכת אחורה ולהתחרות עם קבוצות עירייה מחוזקות במענק מיקי זוהר, ולהפועל אין עירייה תומכת ולא תיקח את מענק מיקי זוהר, שמשמעותו ויתור מעשי על אירופה.
הפחדים מבעל הון כושל ברורים. הטראומה היא כבר מורשת קרב, אבל הפועל ת"א סל ורגל חייבת להיות בטופ מועדונים בישראל. קהל, מסורת, היכלים, תקשורת, ציפיות, אי אפשר לבחור אסטרטגית בחיי דלות ועוני רק בגלל הפחד מטראומה בעבר, בוודאי לא כששני אנשי עסקים ברמה מאוד גבוהה חוברים לעמותה ומניחים על השולחן הצעה יוצאת דופן, שמגיעה לאחר שהם כבר מעורבים במועדון, והאנשים שנבחרו על ידנו וניהלו את המועדון והביאו אותו מליגה ב', מרחק כמה קליעות מאליפות, סומכים את ידם.
אני חבר עמותה ברציפות מ-2008, אשאר חבר עמותה ואצביע בעד.
בעד תקווה.
בעד צמיחה.
בעד הפועל.
הכותב הוא חבר בפודקאסט צבע אדום, פודקאסט אוהדי הפועל ת"א