רגע אחרי שהתיישבתי מול המקלדת כדי לסכם משחק, סדרה ועונה, הלכתי לבדוק את הטור המקביל של העונה שעברה. שכותרתו הייתה, מסתבר, אפוקליפסה עכשיו: קו פרשת המים בכדורסל. אז, ממש מזמן, לפני שנה שלמה, כתבתי על האלימות, על מופעי האימים, על הגועל. ובמבט לאחור, זה היה חתיכת טקסט נאיבי בואכה ילדותי.
ממש מזמן, לפני שנה שלמה, הייתי ביד אליהו הישן ובדרייב-אין. הרגשתי, ראיתי והרחתי את הקרחנה. הפעם הגיעה החוויה דרך המסך, והיא הייתה מחליאה לא פחות. ואין שום סיכוי שזה ישתנה בעונה הבאה, אם שתי הקבוצות הללו יגיעו שוב לגמר. ובעונה שאחרי. ובכלל. זאת כנראה גזרה משמיים אליה צריכים להתרגל, כל עוד אנחנו כאן. יהיו אולי ועדות, דיבורים, סיפורים, ברבורים, והכל חרטא ברטא. למה? כי אנחנו חברה חולה שלא רוצה או לא מסוגלת לעשות את המינימום כדי לנסות ולהחלים.
משטרת ישראל הפכה או הייתה, בעיני רבים, לארגון משולח רסן שיצא משליטה. שהוא חלק מהבעיה ולא מהפתרון. בהפגנות של שמאל, של ימין, של חרדים, של יוצאי אתיופיה, של אוהדים. שום אבוקה שבעולם לא מצדיקה את היחס לו זכו אוהדי כדורסל באדום, שכולה באו לראות כדורסל. לא אתמול, לא במוצ"ש ולא בכלל. נכון, יש לא מעט אוהדים אלימים שהכדורסל הוא בשבילם כסות כדי להתפרע. בהם צריך לטפל. לא באחרים. לא ככה.
הפועל תל אביב, לעניות דעתי המרודה, לא הייתה צריכה לעלות לשחק אתמול כדורסל. אי אפשר לשחק כדורסל בתנאים האלו ובמצב הזה. גם כי אסור להמשיך ולנרמל את אלימות המשטרה. גם כי אליפות זה נחמד, אבל החיים עצמם הרבה יותר. מכבי תל אביב, ואני כותב את זה תוך כדי גיחוך עצמי, הייתה צריכה להודיע במקביל שאם אלו המראות שבחוץ, היא מוותרת. מינהלת הליגה, שיש הטוענים שיש לה איזשהו קשר לליגת העל, צריכה הייתה להגיד שהאליפות השנה תוענק לשר לבטחון לאומי, למפכ"ל, למפקד או האחראי על האירוע. המינהלת, ולא משנה כמה פעמים יתראיינו ראשיה ויביכו עצמם ואת כל הצופה והשומע, איננה משקיפה מהצד שלא קשורה לאירוע.
אסור להמשיך הלאה (אלן שיבר)
חבל ששיחקנו אתמול כדורסל. חבל שאנחנו מפספסים את התמונה הגדולה ומתמקדים ברצון להספיק עוד משחק, עוד עונה, עוד חוויה, עוד תואר, במקום לצרוח שנשבר לנו. שאנחנו לא רוצים את הדבר הזה יותר. שאם ככה, אז לא צריך.
במקביל ושלא מהצד השני, לא מעט מארגוני האוהדים אצלנו יצאו משליטה. הם הפכו, או היו, אינני יודע, לקהילות ששונאות את הספורט ואולי גם את הקבוצה שהם כאילו אוהדים. הם לא אוהדים אותה. הם אוהדים רק את עצמם. ועכשיו נדבר על החלק מהקהל של הפועל תל אביב. אין בי יותר שמץ של סבלנות להתחיל עם הדיסקליימר האוטומטי של הרוב הנהדר והאווירה הנהדרת, כי זה כבר לא באמת משנה. אבוקות במגרש סגור, שירי שואה, יריקות וכו זה רע מאוד. השלכת אבוקה על אנשים היא נסיון להרוג. לרצוח. ככה, פשוט.
אין שום קשר בין היחס של המשטרה, חלוקת הכרטיסים ושאר התרוצים המבישים של אנשי וראשי הפועל תל אביב לבין ההתנהלות של חלק משמעותי מהאולטראס שלהם. זה הכל גלגול עיניים כאילו אינטלקטואלי. המקבילה הזאת מבית הגזענות של הציפיות הנמוכות (נו, מה רציתם שהם יעשו אם המשטרה/מכבי/מישהו אחר עושה להם ככה וככה וככה?) היא חרפה אחת גדולה, ומסתבר שעכשיו היא מתודלקת גם על ידי הבעלים החדש שלה.
אחרי שנזרק אתמול כלי הנשק הזה אל הפרקט, אסור היה להמשיך לשחק כדורסל. חבל שאנחנו מפספסים את התמונה הגדולה ועושים הכל, ובולעים הכל, רק כדי להמשיך ולגרד עוד כמה דקות של אנשים שמתרוצצים בין טבעת לטבעת. לא צריך את זה. אנחנו עוצמים עיניים, אוטמים אוזניים ומכסים את הפה, תוך כדי איזשהו צקצוק על כמה שזה מסוכן, במקום לשבור את הכלים ולהשבית כאן את הכל. את המשחק. את העונה. את הכדורסל. במצב שאיננו נורמלי לא ניתן להתנהג בצורה נורמלית. עזבו לא ניתן. פשוט אסור. חבל שהתחלנו לשחק אתמול כדורסל. חבל גם שהמשכנו.
יש את האבוקות, השלכת החפצים ושירי הגועל נפש של חלק מאוהדי מכבי תל אביב. כן, אלו שלא היססו לדפוק כאפה על הראש של צ'ינאנו אונוואקו במשחק המקביל של העונה שעברה. ויש את הכיעור הזה וההוא והבכלל. ויש את שיח הרשתות הבלתי יאמן של מי גינה את מה, האם הגינוי היה מפורט מספיק ולמה וכמה ואמה וגמה. ולמה אמרת, ולמה לא אמרת, ולמה צייצת ולמה לא צייצת. איכס. פשוט איכס.
שלוש נקודות לסיום עונה:
1.ברכות למכבי תל אביב על אליפות קשה במיוחד, רגע לפני שהיא מפרקת את החבילה והולכת אולי לקיץ הקשה בתולדותיה.
2.ברכות להפועל תל אביב על שהגיעה עד הלום, חרף עונה בעייתית (גם) מבחינה ניהולית, שההבדלים בינה לבין מכבי בסדרה הזאת היו מינימאליים.
3.ברכות לכם ותודה לכם על עוד עונה ועל כל התקופה שבה הייתם כאן איתי. מודה לכם מאוד ומעריך מקרב לב. מקווה שניפגש גם בעתיד.