באוגוסט הקרוב תמלא שנה בדיוק לרגע ששינה את ההיסטוריה של הפועל תל אביב. ב-11 באוגוסט, 2023, אישרו האוהדים את המתווה שאפשר לעופר ינאי להיות בעלי הקבוצה. איש העסקים, שאז היה סימן שאלה, עבר לא מעט בשנה הזאת - כולל משברים מחוץ למגרש ועל המגרש, פיטורי מאמן, וסדרה אמוציונלית וסוערת במיוחד מול היריבה הגדולה מכבי תל אביב.
ועכשיו, שנה אחרי ובעקבות שורה של ראיונות בכלי התקשורת, נדמה לי שאפשר לתת סימנים בסיפור ובהתנהלות של ינאי. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו - וזה את האמביציה. איש העסקים הגיע להפועל ת"א חדור בתחושת אמונה, וברצון לא להיות שטיק חולף - אלא באמת לשנות סדרי עולם בכדורסל ובספורט הישראלי. הוא מגיע למקום הזה עם בסיס יציב, לא רק של כסף, אלא גם של רצון - והוא מספיק חזק כלכלית ואינטיליגנטית כדי להוביל שינוי שכזה.
נכון ליוני 2024, אין איש מעניין ומשמעותי יותר בהתנהלות הספורטיבית בישראל כמו ינאי - ועל זה בהחלט מגיע לו קרדיט מסוים. הוא עורר עניין בכדורסל המקומי, הוא הזריק מחדש אנרגיות סביב הפועל, ו-17 שנה מאז הקמת הפועל אוסישקין בליגה ב` - החזיר אותה להיות יריבה שוות כוחות למכבי. זה לא מובן מאליו.
ובכל זאת, מי שמתבונן קצת על ההיסטוריה של הספורט הישראלי - מכיר שורה של אנשים לא פחות אמביציוזיים מינאי, שניסו לשנות סדרי עולם. בין אם אלה היו ארקדי גאידמק בבית"ר, אורי אלון בהפועל ירושלים כדורסל, ואפילו הפועל תל אביב בכדורסל עצמה כבר עברה את עידן ולדימיר גוסינסקי - שבנה את אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון, אבל העסק התפרק בתום עונה אחת. המשותף לכולם הוא זהה - כולם הצליחו בטווח הקצר, אבל לא באמת הצליחו לייצר משהו לטווח הארוך.
וכמובן שהסיפורים שונים באלף אלפי הבדלות. חשוב להדגיש: העסקים של ינאי, ינאי עצמו והדרך שלו לפסגה הכלכלית הם לגיטימיים, נקיים, מעוררי השראה חיובית ואין בהם שום רבב, ועדיין, אחרי שהספורט המקומי עבר כ"כ הרבה נדבנים שבאו במהירות, דיברו גבוה והתפוגגו - הדבר המתחייב הוא להיות קצת ציני. לשמור על סוג של ריחוק מהסיטואציה, לא להקשר ולתהות האם באמת זה אמיתי והוא כאן כדי להשאר לטווח ארוך - או שמא מדובר באשליה חולפת, והוא יעזוב את הספורט מהר.
קמה לתחייה, ובגדול. הפועל ת“א (צילום: אלן שיבר)
הספק הראשון שעולה בעיני לגבי ינאי נוגע לרטוריקה - הבעלים של הפועל ת"א מכוון גבוה. מאוד גבוה. בשורה של הצהרות הוא כבר הספיק להבטיח שהפועל ת"א תיקח אליפות, תהיה ביורוליג, תזכה ביורוליג (!) - וכולנו זוכרים את התמונה שלו מצלם את הפרקט בפיינל פור בברלין, תחת הכיתובית ש"תוך חמש שנים אנחנו שם". כל זה, לקבוצה שהודחה השנה ברבע גמר היורוקאפ, שמשחקת - נכון לעכשיו - באולם של 3,500 מקומות ישיבה, ו - כן, ידעתם שאני אגיע לזה - לא זכתה באליפות המדינה כבר 55 שנה.
ובסוף, יש בזה גם היגיון: כשאתה מגיע למועדון שכל כך רגיל להפסיד בקרב על תארים, חלק מהשינוי מגיע גם בהצבת מטרות גבוהות. המנטליות של הפועל, שהוגדרה היטב על ידי גאונים כמו עלי מוהר ז"ל, היתה סוג של הסתפקות במועט. אותו "נפרק אותם 0:1 קטן", הלוזריות, "הפועל שוב הפסידה". אותה מחשבה ש"נועדנו לסבול". ולפעמים, דרך מילים אפשר לשנות DNA - ההתחלה של השינוי היא בלהגדיר את הפועל כמי שמסתכלת "בלבן של העיניים" למכבי, שלא מפחדת ממנה ומוכנה לתת לה פייט ישיר בקרב על הכתר. בהקשר הזה, ההחתמה של ג`ונתן מוטלי השבוע היא הרבה יותר מחיזוק לקו הקדמי - היא הצהרה.
ואחרי שאמרתי את כל זה, יש משהו שאפתני מדי לטעמי ברטוריקה שמציב ינאי. הוא מוכר להפועל ת"א ריזורט על המאדים, כשהחללית עדיין בבנייה. הון בהחלט יש לו, ואת הרצון גם - אבל מכאן ועד פיינל פור יורוליג תוך חמש שנים, בהחלט יש מרחק (ולא כל המכשולים הם ספורטיביים בלבד). וכשמסתכלים על ההתנהלות והשפה של ינאי, אי אפשר שלא לתהות אם הוא רץ מהר מדי - במה שעלול להיגמר בנחיתה כואבת. לפעמים, דווקא עבודה שקטה ויסודית, רחוקה מהזרקורים - יכולה להשתלם יותר מהדרך הראוותנית והסנסציונית שבה ינאי מתנסח, מצייץ ומתראיין.
הספק השני מגיע מכל מה שקשור לשאלה שמרחפת באוויר - והיא שאלת הכניסה לפוליטיקה. בראיון שהוא ערך השבוע לנדב פרי בפודקאסט (המצוין) שלו, ינאי לא התייחס ישירות. הוא דיבר על הצורך במנהיגות חדשה, שתבוא מעולם העסקים (קריצה קריצה), וש"לא ייתכן שההנהגה שלנו תהיה ברמה כל כך נמוכה". אבל מיד אחר כך מיהר להרחיק את עצמו, ואמר ש"הוא מייעץ לאחרים" שמעוניינים להיכנס למערכת הפוליטית. ובכל זאת, במהלך הראיון, הוא לא פסל אפשרות שיום אחד הוא "ייקח צעד אחורה" או "יתמוך מרחוק". כשמחברים את הרטוריקה הגבוהה להצהרות הפוליטיות ולדיבור על נסיגה בעתיד - במקום הקהל של הפועל, הייתי קצת חושש. כך לפחות אני רואה את הדברים.
יהיה כיסוי? ההבטחה מהפיינל פור האחרון (מתוך הטוויטר של עופר ינאי)
והדבר השלישי שחסר, בעיניי, בהתנהלות של ינאי - הוא אומץ. יש לו הרבה אומץ כשזה מגיע להתנהלות מול מכבי, אבל פחות אחריות כשזה מגיע לחלקים הבעייתיים לקהל שלו. חשוב לציין שהוא לא הבעלים היחידי שמתמודד עם הדילמה הזאת - גם ברק אברמוב כבר מזמן לא מתעמת עם ההתנהלות החולה של הקומץ מ"לה פמיליה", שדופקת ופוגעת בבית"ר ירושלים; ובכל זאת, הדרך של הפועל ת"א להצלחה אמיתית וארוכת טווח - עוברת גם בשינוי, או לפחות בהתמודדות מסוימת מול הקומץ מהאולטראס - שגורמים נזק למועדון, ולרוב הקהל המעולה שיש לו.
כי בשנה הזאת, דווקא בשנה הזאת, החלקים הרעים וההרסניים אצל קומץ קטן מהקהל של הפועל הרימו ראש - בקללות כלפי המשטרה בבאר שבע, בזמן טקס לזכר שוטר שנרצח ב-7.10; באלימות המזעזעת כלפי אוהד הפועל חיפה בסיום המשחק בדרייב אין - ובזריקת הזיקוק מהיציע של הפועל ליציע של מכבי במשחק מספר 3. וכן, ברור שיש גם התנהלות משטרתית אלימה ונקמנית כלפי הקהל של הפועל - וזה חייב להשתנות. אבל ינאי צריך לדעת שכל עוד יהיו שם את החלקים הקטנים, האלימים וההרסניים - הפועל, בדיוק כמו בית"ר, תעמוד בפני תקרת זכוכית. בדרך להפוך את הפועל ת"א לאימפריה שתחזיק מעמד, נדרש שינוי לא רק על הפרקט - אלא גם ביציעים.
הבשורה החיובית לחובבי הספורט בישראל היא שהפועל תל אביב חזרה להיות פקטור. וכדי שיהיה כאן כדורסל טוב, הענק הרדום של הפועל ת"א - היה צריך להתעורר. יש בהפועל ת"א כוחות אדירים וחיוביים, שביחד עם ההון של ינאי, יכולים לייצר כאן פייט אמיתי על תואר האליפות - פייט שכל הצדדים (גם מכבי ת"א) ירוויחו ממנו. אבל הפועל ת"א, בכל המחלקות שלה, כבר ידעה לא מעט אנשים שבאו והלכו. לא מעט אנשים שהבטיחו גדולות, ועפו עם הרוח (מי אמר דייויד מינצברג?). וההיסטוריה הזו בהחלט מייצרת חשדנות מסוימת.
בניית המועדון של עופר ינאי בהפועל תל אביב מבטיחה. היא מבטיחה המון - מבטיחה הצלחות, מבטיחה אולם חדש, מבטיחה סגל יוקרתי, מבטיחה אליפות. אבל לצד האופטימיות המוצדקת, חשוב להסתכל גם על הבעיות. ומעל הכל על השאלה הבסיסית: האם מי שמבטיח, יוכל בעתיד גם לקיים?
הכתוב הינו טור דעה