על הפרקט, הפועל תל אביב בכדורסל נראית טובה מאי פעם. הקבוצה שוטפת, לא מפסיקה לנצח, ומחזיקה את הסגל הטוב ביותר שהיה במועדון - כנראה אי פעם. בברלי, מוטלי, קאבוקלו, פוסטר, ים מדר, תומר גינת וכמובן המאמן המעוטר דימיטריוס איטודיס. לכאורה, הפרויקט שההוגה שלו הוא הבעלים עופר ינאי מצליח בגדול. אבל מתחת לפני השטח, קיים ויכוח מהותי - על לב המועדון.
וזה נובע מההחלטה של עופר ינאי להזיז את משחקי הבית של הקבוצה מאולם ה"דרייב אין", שמזוהה עם האדומים, להיכל מנורה מבטחים. ליד אליהו - ההיכל שהפך לסמל הגדול של היריבה העירונית, מכבי. מחר (שבת, 19:00) הפועל תארח את המשחק הראשון שלה בהיכל, נגד הפועל ירושלים - והרוחות גועשות. ארגון ה"אולטראס" הודיע כי לא יגיע לעודד את הקבוצה, ואוהדים רבים טוענים כי יהיה מדובר באובדן זהות - במכירת ערכי היסוד של המועדון, לטובת הצלחה רגעית.
גילוי נאות: כותב שורות אלה אינו אוהד הפועל תל אביב, כך שאיני מתיימר לשפוט את התחושות של האוהדים עצמם - אבל לפחות על פני השטח, "בסימן שאלה" הולכת לעבר הוויכוח העמוק והרגיש שבין האוהדים לבין עצמם. להלן הטיעונים של שני הצדדים, וגם הזכות שלכם - כמובן - להביע את דעתכם.
נגד יד אליהו: זהות מעל הכל
לכל מועדון גדול בספורט הישראלי יש זהות - השחקנים מתחלפים, גם המאמנים ולעתים אפילו בעלי הקבוצה. אבל יש חוט שני שעובר בין התקופות השונות, שמוגדר על ידי הדבר היחיד שלא משתנה - וזהו הקהל. בסיס האוהדים שמלווה את הקבוצה בכל התקופות, בימים זוהרים ופחות זוהרים, ונשאר קבוע בגב שהוא מספק לקבוצה על הדשא או הפרקט.
ולהפועל תל אביב יש זהות מסוימת. זהות שהקהל שלה הקפיד להגדיר - ושונה מהותית, בעיני האוהדים לפחות, מזו שנמצאת בצד השני של הכביש. על הזהות הזאת חתם עופר ינאי כשקנה את הקבוצה - ההבטחה היתה ש"הפועל תישאר מי שהיא, רק עם יותר כסף". במציאות - קשה לומר שזה היה המצב. לטענת ארגוני האוהדים של האדומים, ינאי פעל בדרכים שונות נגד בסיס האוהדים שלו - כשהסמל הוא ההחלטה לעבור לאולם ביד אליהו.
צריך לזכור שאלה הם שלושת העקרונות שעמותת הפועל אוסישקין, זו שהקימה מחדש את המועדון אחרי הריסת האולם לפני יותר מ-17 שנה והפכה אותו לקבוצת צמרת בליגת העל, שמרה עליהם - וטו על הצבע, על הסמל ועל האולם הביתי. ינאי הסכים לכל אלה כשחתם על ההסכם עם העמותה, במסגרתו קיבל את זכויות הניהול. עכשיו הוא מתכחש אליו.
ויתרה מזאת, כל המעבר ליד אליהו הוגדר מראש כמעבר זמני - צעד שעושים באופן נקודתי, כדי לשפץ את ה"דרייב אין" ולהרחיב אותו, ולחזור לבית האמיתי של הפועל. אלא שלטענת ארגוני האוהדים, אין משהו אמיתי שמעגן את ההחלטה הזאת - פרט להבטחה, שבהחלט יכולה להתנדף ברוח בעוד שנה או שנתיים, כשהכל יירגע. כלומר, אין התנגדות עקרונית לעצם המעבר - בתנאי שלא יהיה קבוע. זה מה שנאמר לאוהדים, כשותפים במהלך, ובינתיים לא מקבל בסיס אמיתי.
ואצל רבים מהמתנגדים, אין התנגדות מראש לעצם המשחקים ביד אליהו - כמו התנגדות לדרך שבה דברים נעשו. כמעט ראש בקיר, בדורסנות שלא מתאימה להפועל, למען מטרה מאוד ספציפית.
אבל גם אם יוצאים לרגע מהוויכוח המשפטי, זו שאלה גדולה מהו מועדון: האם הוא רק חברה כלכלית, שמתנהלת לפי השיקולים של בעל הבית; או שהיא גוף גדול יותר, שמכיל בתוכו גם אינטרס קהילתי. האם קבוצה יכולה להצליח בלי הקהל שלה? וספציפית - האם הפועל תל אביב, ששנים הסתמכה על הקהל הזה (על יתרונותיו ומגרעותיו), באמת יכולה לשחק בטווח הארוך בלי העידוד הנמרץ ובלי הקהל האדום שמאחוריה?
ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל, כשמוציאים מהקבוצה את האוהדים שלה - היא לא רק מתרוקנת מעקרונות, היא בדרך כלל גם לא מצליחה מקצועית. ואם הפועל תל אביב תנסה להיות מה שהיא לא - היא בסופו של דבר תקרוס, בכל המובנים.
קיר אדום (עודד קרני)
בעד יד אליהו: במילה אחת - תתקדמו
לעמותת הפועל אוסישקין יש המון זכויות. היא הקימה את המועדון מחדש אחרי שנחרב (פיזית ורוחנית), ניצחה במאבק על השם, והובילה אותו שלב אחרי שלב - מליגה ב' ועד ליגת העל בכדורסל, כולל היותה מרחק נגיעה מאליפות היסטורית. אבל כל מועדון שצומח מהקהל, מגיע לשלב שבו הוא צריך להחליט מה עדיף - להישאר קטן עם העקרונות, או ללכת פעם אחת בגדול ולנצח.
ובפני הפועל תל אביב כמועדון, יש הזדמנות היסטורית להגיע למה שהיא חלמה עליו כל השנים: לזכות באליפות, על חשבון מכבי תל אביב, ולהפוך לקבוצה מספר אחת בעיר. יש לה סוף סוף בעלים עם כיסים עמוקים, שמחויב למועדון לשנים ארוכות, ושכבר סיפק הוכחות - הוא בנה את הקבוצה הטובה ביותר שהיתה למועדון, כנראה אי פעם, בהשקעה כלכלית יוצאת דופן. וכן, המעבר ליד אליהו הוא סמל - סמל לעובדה שכדי לשחק במגרש של הגדולים, צריך פיזית לעבור למגרש כזה.
ה"דרייב אין" היה בית חם, אבל למועדון בגודל מסוים. כמות המנויים והכרטיסים שאפשר למכור אליו היא, בסופו של דבר, מוגבלת. ובעלים שרוצה לנהל את המועדון בצורה שפויה, צריך לראות גם הכנסות בצד ההוצאות הכבדות מאוד שאפשרו את הקבוצה שנבנתה בהפועל. כך שהאלטרנטיבות הן אולם גדול מחוץ לתל אביב (אופציה שירדה מהפרק), שיפוץ הדרייב אין (מה שמתוכנן לעשות, לפחות על הנייר) ובדרך - המעבר ליד אליהו.
ובואו נדבר שנייה על יד אליהו: בסופו של דבר, מדובר בסך הכל בבניין. באולם כדורסל עם כיסאות. הוא לא "של מכבי", אלא שייך בכלל לעיריית תל אביב. הפועל בעבר שיחקה לא פעם ביד אליהו (זכור היטב המשחק שבו הפועל שיחקה נגד דראז'ן פטרוביץ' בחצי גמר גביע קוראץ', למשל), כך שלא מדובר בטאבו היסטורי.
ומעבר לכך, זהות של אולם אפשר לשנות - אפשר להביא עשרת אלפים אוהדי הפועל, לצבוע את האולם באדום ולהפוך אותו לשלך. זה יהיה הניצחון הגדול של הפועל כמועדון - להגיע לבית של היריבה השנואה, לשנות אותו מבפנים, ולהפוך שם - אולי דווקא שם - לקבוצה הגדולה בעיר העברית הראשונה.
המסר הוא ברור: הפועל תל אביב בנתה את עצמה מהתחתית לפסגה בצורה מרשימה. עכשיו, זה הזמן לשמר את מה שנבנה - ולהצליח איתו באמת. והדרך לשם, עוברת בהיכל מנורה.