שיעור בחינוך: מבט מיוחד על הסיבוב הראשון בליגת הנוער

ליגה צפופה ומרתקת עם צמרת צפופה

ליגת העל לנוער היא חלון הראווה של עתיד הכדורגל הישראלי. נכון, לא הכל מושלם ולא כל הקבוצות זוכות לתנאי האימון והמשחק הטובים ביותר, אך עדיין, המועדונים עושים מאמצים רבים כדי לייצר לשחקנים ליגה שעבורם היא הזדמנות אחרונה להשתפשף לפני המעבר לבוגרים.

בליגת הנוער יש היררכיה שמזכירה את ליגת הבוגרים. המועדונים הגדולים שמתנהלים במקצוענות אירופית, מייצרים את אלופות העונות האחרונות, ולראייה: מכבי חיפה ומכבי תל אביב זכו בשבע מעשר האליפויות האחרונות. גם הפועל חיפה חגגה אחת ובית"ר ירושלים הניפה שתי צלחות אליפות, אך זה היה בתקופה שלארקדי גאידמק היה תיאבון לכדורגל. מצד שני, יש מועדונים שעבורם מחלקת הנוער היא סם חיים. בית"ר טוברוק, מכבי פ"ת, מ.ס. אשדוד ועירוני קריית שמונה זה דוגמאות נפלאות, גם אם אין הישגים ברמת הנוער. ואין מה לעשות, הישגים זה לא הדבר החשוב ביותר. עדיין, התחרותיות בליגה מאפשרת לשחקנים הכנה מקצועית ומנטלית לקראת העתיד.

הנוער לא מנותק מהבוגרים

תתפלאו, אבל איך שנראית קבוצת הבוגרים כך נראית קבוצת הנוער. הסיפור של הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, בעיות ניהוליות, ארגוניות ומנהלתיות, משפיע על קבוצות הבוגרים ובאופן ישיר גם על קבוצת הנוער. מדהים מה שקורה לשתי אימפריות בכדורגל שלנו. הפועל בשנים האחרונות, כך על פי בכירים שעבדו במחלקת הנוער, אינה מייצרת השקעה ראויה בדור העתיד. תשתיות לקויות, תנאי אימון ירודים וחוסר עניין של הבעלים בקבוצת הנוער פוגעים באפשרות לטפח את הדור הבא של המועדון. החיבור בין האדומים לצהובים מהבירה ברור.

כבר בתקופת אלי טביב ההשקעה במחלקת הנוער לא הניבה תוצאות, בטח שלא מקבוצת הנוער בליגת העל, וכך גם בבית"ר בימים אלה. הקבוצה תקועה מתחת לקו האדום – לא רחוק מהפועל. גם בבית" דאגו לחליף מאמן, תשתיות המחלקה אינן ראויות למועדונים בסדר גודל כזה ותאמינו לנו, תגיעו פעם אחת לביקור בבית וגן ותבינו על אנחנו מדברים. השינוי בקבוצות חייב להיות מיידי והמבחן הגדול של טביב ורמון הוא אחד: עד כמה ההשקעה הכספית במחלקת הנוער תוביל שינוי מקצה אל קצה. אם זה לא יקרה, לשתי הקבוצות יהיה חור שחור בכל מה שקשור לשחקני בית בקבוצות הבוגרות.

מאמנים ותיקים שרואים בנוער את הדבר האמיתי

מסתבר שלא הכל בחיים זה אגו ורדיפה חסרת מעצורים אחרי פרסום ותהילה. קחו לדוגמא את רמי לוי, בני לם, רונן גבאי ואברהם אבוקרט, שמאמנים את בני יהודה, מכבי נתניה, בית"ר טוברוק ומכבי חיפה. כל אחד מהם היה שחקן עבר עם קריירה מפוארת, כל אחד מהם מנוסה דיו בכדי לאמן קבוצת בוגרים אבל כל אחד מהם קיבל החלטת קריירה: לבנות את שחקני העתיד במועדון או בעיר שם הם קצרו תהילה. מעבר להיותם מאמני כדורגל, מדובר בראש ובראשונה במחנכים. כאלה שקיבלו החלטה כי כדורגל זה לא רק סטופקס, כדור ודשא. בכדורגל, ובמיוחד בשחקני כדורגל יש הרבה יותר. את השחקנים הצעירים צריך לא רק לאמן אלא גם לחנך. כל ארבעת המאמנים הם מאבני הייסוד של ליגת על לנוער ועבורי, הם מחנכי העתיד של הכדורגל הישראלי. מספיק שתחליפו איתם מילה בכדי שתבינו עד כמה התשוקה לטפח אנשים צעירים זורמת בדמם.

תופעה חדשה בשם קובי רפואה

קובי רפואה הוא תופעה מרעננת. יש כאלה שלא ממש אוהבים את הסגנון האמוציונלי ולעיתים מתפרץ, אך ברגע שמאמן הנערים מונה למאמן קבוצת הנוער של מכבי פתח תקווה, אי אפשר לפספס את האהבה הבלתי נגמרת שלו למשחק ואת האהבה והערכה שהוא מקבל מהשחקנים. העבודה שמכבי פ"ת ממוקמת בצמרת לאחר יותר משש שנים היא הרבה בזכות החריצות וההשקעה שלו. אל תטעו, עמוס לוזון הוא לא פראייר. כאחד שיודע עד כמה מחלקת נוער חשובה להתפתחותו של מועדון כדורגל, הוא לא היה ממנה לתפקיד אחד שאינו ראוי. רפואה נקלע לסיטואציה לא פשוטה לאחר שמונה בנוסף למאמן הבוגרים לצידו של ייטב לוזון. נכון, האיש עובד מבוקר ועד ערב כל ימות השבוע, אבל ממקסם את הסיטואציה עד כמה שאפשר – לשחקני הנוער של המועדון יש צ'אנס גדול יותר לקבל הזדמנות בבוגרים.

מעבר בין בוגרים לנוער

הקפיצה המשמעותית עבור שחקן נוער שמחכה להזדמנות בבוגרים גבוהה מדי. הפערים בין הנוער לבוגרים בלתי נתפסים. מהירות, עוצמה, כושר גופני, תנועה במשחק וחוסן הפיזי הם הבדלים שמקשים על שחקנים צעירים להצליח בקבוצות בוגרות, לפחות בתקופת המעבר הראשונה. כאן מגיעה נקודת משבר. שחקנים רבים אינם מתאקלמים ומוצאים עצמם מהר מאוד בליגות נמוכות והופכים את המשחק לתחביב ולא לקריירה.

הגיע הזמן שההתאחדות לכדורגל תקבל החלטה. איך הופכים את המעבר לחלק יותר ואיך לא מאבדים כישרונות צעירים שנוטשים את המשחק. ליגת מילואים היא פתרון אולטימטיבי, אך אינו ישים כי בעלי הקבוצות אינם מעוניינים בהוצאה כספית נוספת. כנראה שהפתרון של קבוצת משנה, כמו ברצלונה וריאל מדריד גם הוא אינו מוצלח מאותה סיבה בדיוק. לכן, חייבים להפוך את הליגה הלאומית לחממה לטיפוח שחקנים צעירים.

ליגת המשנה תשוחק עם שחקנים ישראלים בלבד; כל קבוצה תרשום לפחות 10 שחקנים עד גיל 23 בסגל ומהם לפחות 6 בטופס המשחק. אפשר ליישם גם את המודל הסקוטי שם מחייבים קבוצות בליגה הבכירה לרשום שני שחקנים צעירים בכל משחק. קבלו הבטחה, אם תופעל תכנית על בסיס זה באופן מיידי, הכדורגל הישראלי ירוויח יותר שחקנים ובאופן ישיר גם הנבחרת הצעירה והנבחרת הלאומית יוכלו ליהנות מכך. כשנותנים לחבר'ה הצעירים לשחק רואים תוצאות. עגייב, קניוק בן רייכרט וקני סייף הם הוכחה לכך.

מועדונים שהנוער עבורם זה דרך חיים

מחלקת נוער חזקה היא דרך חיים עבור מועדונים קטנים או בינוניים. קחו לדוגמא את אשדוד, קריית שמונה, מכבי פ"ת ורמת השרון. ברוב המשחקים בליגת העל, נמצאים על הדשא שחקנים צעירים ומשבוע לשבוע רואים את ההתקדמות. מתן הזדמנות לשחקנים צעירים הוא לא מקרי. ג'קי בן זקן, איזי שרצקי, עמוס לוזון ובעבר אפילו מאיר יצחקי, מוכנים לשלם שכר לימוד, כמה הפסדים, אבל לא מתפשרים. עבורם שילוב שחקני נוער בבוגרים הוא מהותי. שחקנים ישראלים מקטינים את התלות בשחקנים זרים בינוניים, מאפשרים לקבוצה יציבות מקצועית ולא פחות חשוב, הופכים את הקבוצה למזוהה בקרב האוהדים.

זה לא מקרי שאופיר מזרחי פורח אצל ברק בכר, בנצי מושל וגדי קינדה קבועים בהרכב של קלינגר, בן רייכרט, קני סייף וסאן מנחם מקבלים הזדמנות מחיים שאבו, וגם גידי קניוק ובעתיד הקרוב עוז פרץ ילבשו את מדי מכבי פ"ת.

ההתאחדות לכדורגל חייבת לפעול לקידומו של השחקן הישראלי. ועדת הנוער, הוועדה המקצועית, מאמני נבחרות הנוער והנערים וכמובן מיכאל ניס המנהל המקצועי של הנבחרות הצעירות יחד עם אנשי מקצוע בכירים, כל אלה חייבים לבנות תכנית ארוכת טווח שתקדם את שחקני העתיד של הכדורגל הישראלי. אם לא נתחיל לפעול למען הכדורגל שלנו, כפי שעשו לפני יותר מעשור בגרמניה, בלגיה, שווייץ טורקיה ועוד, לכדורגל הישראלי לא יהיה עתיד. ותודו, גם ההווה לא משהו.