בשנים האחרונות גילינו כי אין קורלציה בין הגרלות "קלות" (המרכאות יכולות להימחק, ההגרלות באמת היו קלות באופן יחסי אך לא מספיק עבור ישראל) לבין העפלה למונדיאל או ליורו. והנה שוב: הגרלה "קלה" באופן יחסי, והסיכוי שנעפיל לגביע העולם 2014 בברזיל הוא קצת יותר מאפסי. מדוע? כי אנחנו הרבה פחות טובים מפורטוגל ורוסיה. וגם אם נעשה נס ונסיים שניים (לפני רוסיה, יש להאמין. פורטוגל חזקה מדי) הסיכוי שלנו לגבור על מדורגת שניה מבתים הרבה יותר חזקים הוא מזערי. לכן כבר כעת ניתן לסכם על המוגמר: מונדיאל 2014 אינו נועד כדי שישראל תשחק בו. זה לא ימנע מהררי מילים להיאגר ולהישפך בשנתיים הקרובות. מרביתן בהקשר של סיכויי ההפעלה של ישראל. כאילו לא חווינו די. כאילו לא סבלנו די.
אבל כאנשים שחיים בהכחשה במשך מרבית חיינו אין מבחינתנו שום פסול בהכחשה השייכת לעולם הכדורגל. להיפך, הכדורגל הרבה יותר כיף כאשר חווים אותו מתוך הכחשה. והרי הסיכוי להפתעה תמיד קיים, טבע המשחק אפילו מחזק אותו. אבל כמעט תמיד מדובר בהפתעות של משחק בודד. ברמת הקמפיין כמעט אין הפתעות. הטובות ביותר כמעט תמיד מעפילות. ההבדלים בינינו לבין תרבויות הכדורגל ואיכות הכדורגל בפורטוגל ורוסיה גדולות מדי. אגב, גם המקום השלישי לא מובטח למרות שישראל של לואיס פרננדס מרמזת על כך שהיא לא משיגה פחות מערכה ונכון לכיום נבחרת ישראל טובה יותר מצפון אירלנד (במעט), אזרבייג'אן ולוקסמבורג. אבל מקום שלישי לא באמת מעניין אותנו. גם לסיים שניים (כבוד עצום) ולא להעפיל לגביע העולמי לא יעשה את זה ליותר מדי אנשים. ישראלים רוצים את הסיפור הגדול - גביע העולם.
אלא שישראל, כאמור, שוב לא תהיה שם. לכן יש להביט על "הבית הישראלי" ולשפוט אותו במובן האטרקטיביות. דבר ראשון, כריסטיאנו רונאלדו צפוי להגיע לאיצטדיון רמת גן (קשה מאוד להאמין שאבי לוזון יסכים לארח את כריסטיאנו בבלומפילד ולוותר על קופה של מיליונים). ספק מתי ראינו שחקן ברמתו של רונאלדו משחק בארץ במשחק רשמי עם חשיבות אמיתית (וגדולה, ככל הנראה). לצדו של רונאלדו יש עוד אשפי כדורגל בפורטוגל. נאני, פאביו קוונטראו וגם את ראול מיירלש, ריקרדו קרבאליו ופפה יהיה מרגש לראות (בתקווה כמובן שכולם ישחקו ויהיו במיטבם).
נבחרת רוסיה, לעומת זאת, כבר אינה מציעה את האטרקציה של ימי העבר. ברית המועצות הגדולה העמידה שחקנים מסוגם של אולג בלוחין, רינאט דסאייב, איגור בלאנוב, סרגיי פרוטאסוב, אלכסיי מיכאליצ'נקו ואלכסנדר זבארוב - כל אחד מהם שווה כרטיס כניסה יקר. בשנים האחרונות מתלהבים בעיקר מאנדריי ארשאבין, סוג של אמן כדורגל שראינו כאן לפני שלוש-ארבע שנים (במשחק של עומר גולן) וכזה שיכול לפרקים להרהיב, אך במרבית המשחקים זה לא קורה. מלבדו, אין לרוסיה להציע שחקנים מרגשים על אמת, למרות שכמובן אין לזלזל באיש מהם ובוודאי לא ברומן פאבליוצ'נקו, פאבל פוגרבניאק, דיניאר ביליאלטדינוב, יורי ז'ירקוב ואיגור אקינפייב. גם את החבר'ה האלה יהיה כיף לראות.לאחר פורטוגל ורוסיה אין כמעט אטרקציות. לוקסמבורג היא ארץ ישימון במונחי כדורגל ואזרבייג'אן היא כמו ישראל, רק לפחות דרגה וחצי פחות טכנית וטובה. נשארנו עם צפון אירלנד. פעם המדינה הזו הצמיחה כדורגלנים כג'ורג'י בסט, נורמן ווייטסייד, פאט ג'נינגס, דני בלנשפלאוור, סמי מקילרוי ומל דונאגי. כיום נאלץ להסתפק בוורן פיני, נייאל מגין ואלן בלייני. לא מכירים אותם? גם כותב שורות אלה לא מכיר אותם למרות שהוא חושב שאולי שמע פעם על מגין מסלטיק.
בקיצור, חוץ מפורטוגל ורוסיה באמת שאין מה לצפות מהיריבות, למרות שכל אחת מהן למעט לוקסמבורג יכולה ביום נתון לסבך את ישראל. אך דווקא הנבחרת שלנו עושה לאחרונה קולות של כדורגל יפה ומעט כשרון. אז מי יהיו הסטארים שלנו בקמפיין מוקדמות 2014? בן שהר? טוטו תמוז? גילי ורמוט? איתי שכטר? או שמא עומר דמארי וטל בן חיים? או אלמוג כהן ודודו ביטון? אלה אולי שאלות מעניינות, אך חלקן כבר יכולות לבוא על פתרונן בשלושת המשחקים שנותרו לנבחרת של פרננדס בקמפיין מוקדמות יורו 2012. גם לשם ככל הנראה לא נעפיל, למרות ששתי הנבחרות הבכירות בבית שלנו הן יוון וקרואטיה. נכון לעכשיו, שתיהן פחות טובות ואטרקטיביות מפורטוגל ורוסיה.
מסתבר כי גם בהגרלות אנחנו כבר לא אימפריה כמו פעם. אבל אולי ה"גם" מיותר. כי תחת פרננדס נראה שהכדורגל של הנבחרת שלנו טיפה השתפר. אחרי ארבעה קמפיינים של כדורגל משמים תחת דרור קשטן ואברם גרנט גם זה משהו. לכן התקווה שלנו לא שווה זהב וגם לא העפלה "היסטורית" כמעט למונדיאל בברזיל. התקווה היא בסך הכל להשתפר באיכות הכדורגל. דיינו.