מכבי תל אביב החתימה את ג'ורדן פארמר כי היא הייתה יכולה. לעתים, פעולות שכאלה מתבררות כהצלחה גדולה. זה מה שקרה בשנה שעברה, כשאחרי שמצבת הפורוורדים הייתה סגורה נפלה לידי מכבי ההזדמנות לצרף את ליאור אליהו. הם הלכו על זה, וזה השתלם. לעומת זאת, החפזון, חוסר התכנון והאימפולסיביות שיש בהחתמות שכאלה יכול גם להתפוצץ בפרצוף. השאלה מה יקרה עם פארמר היא השאלה הכי מרתקת בכדורסל הישראלי כרגע.
נכון ללפני שבוע, התכנית במכבי הייתה לצרף עוד גארד זר אחד, רכז, שישלים את הסגל. העובדה שגם החתמתו של שחקן NBA לגיטימי לא משנה את התכנית הזו חושפת את הבעיה הראשונה שצצה מהעסקה הזו – והיא כמובן העובדה שאף אחד לא יודע לכמה זמן פארמר יישאר בביקור הנוכחי שלו בישראל. אמנם, כשמגיעה הזדמנות להחתים שחקן ברמה שכזו, בשכר מצחיק, זה קצת טיפשי לוותר. מצד שני, שחקן שכזה אמור להשתלב בצמרת הרוטציה, ואם ייאלצו במכבי להיפרד ממנו במפתיע במהלך העונה, הנזק עלול לעלות על התועלת.
ואם כבר הזכרנו את המלה רוטציה. הסגל של מכבי תל אביב מורכב כרגע, לאחר צירופו של פארמר ולאחר פרישתו של דרק שארפ, מ-13 שחקנים בכירים. ארבעה שחקני פנים (סופו, ג'יימס, הנדריקס, מצ'באן), 4.5 שחקני כנף (בלו, אליהו, פניני, סמית' וחצי בורשטיין) ו-4.5 שחקני חוץ (שאייר, פארגו, אוחיון, פארמר ועוד חצי מבורשטיין). במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בסגל עמוס מדי, כזה שיגרור בעיות ביכולת של השחקנים להבין את מקומם בקבוצה ובהתמרמרות עקב קרבות בלתי פוסקים על דקות פרקט.
אבל המציאות היא שמכבי תל אביב לא בדרך לעונה רגילה, בה גם סגל של 10 שחקנים אמור להספיק. מכבי, עם ההשתתפות בליגה האדריאטית, תשחק העונה לכל הפחות 64 משחקים רשמיים - וזה אם היא לא עוברת שלב ביורוליג, עפה אחרי משחק מגביע המדינה ולא עולה לפלייאוף בישראל. תרחיש סביר לגמרי, במסגרתו מכבי מגיעה לגמר הפיינל פור הישראלי ולטופ 16 ביורוליג, מקפיץ את כמות המשחקים ל-75 במינימום. תוסיפו לזה אולי עוד משחק בסדרת רבע הגמר בישראל, שאולי תימשך ארבעה משחקים, עוד שלושה משחקי גביע, אולי גם סדרת רבע גמר ביורוליג ואולי גם פיינל פור באדריאטית ופתאום תקבלו עונה יותר ארוכה מב-NBA.
ומאחר שקבוצות NBA מחזיקות סגלים של בין 13 ל-15 שחקנים, לא כולל תוספות של שחקנים שמדי פעם זוכים לחוזים של 10 ימים כדי לסגור פינות, פתאום סגל של 13 חבר'ה כבר לא נראה כמו כל כך הרבה. ככה שלפחות מהבחינה הזו, החתמתו של פארמר לא פוגעת בשום דבר. גם אם מכבי תצרף עוד גארד זר, שזו התכנית, עדיין יישארו בקבוצה 14 שחקנים (15, אם סופרים את שון לבנובסקי) - כמות שהיא צורך, לא מותרות.
ומה יהיה עם הדקות? ובכן, גם כאן לא אמורה להיות בעיה גדולה מדי. ראשית, דייויד בלאט הוא אשף באומנות הרוטציה. שנית, מכבי נכוותה פעם אחת – תחת בלאט – מהסיפור הזה של שלוש מסגרות עיקריות, וזו כבר לא אותה מכבי. זאת אומרת ששבוע חלש עם הפסד באדריאטית לא יזעזע אף אחד. וכשלוקחים את ההפסדים בפרופורציות, וכשמנהלים נכון את רמת הציפיות מכל מפעל, קל יותר לתת הזדמנויות לשחקנים שצמאים לדקות ועל הדרך להעניק מנוחה לבכירים.
ובכל מקרה, בעונה של 80 משחקים לכולם יהיה מספיק זמן פרקט. רק לשם ההמחשה, עם סגל של 13 שחקנים (כמו שהוא היום), בו כל אחד משותף ב-60 משחקים לאורך כל העונה (שזה כבר יותר ממה שמכבי משחקת בעונה רגילה, שלא כוללת השתתפות באדריאטית), אפשר לתת לכל שחקן 20 דקות בממוצע למשחק. לכוווולם. ומכאן אפשר להתחיל לשחק עם המספרים. עוד 10 דקות לפארגו? פחות 5 לשאייר ו-5 לבורשטיין. עוד 6 דקות לפארמר? פחות 6 לאוחיון. למישהו יש בדידים?
הבעיה השלישית שעולה מהחתמתו של פארגו, מעבר לחוסר הוודאות בנוגע למשך שהותו ולעניין הדקות, היא כמובן השאלה המקצועית. וכאן חשוב להבין משהו לגבי ג'ורדן פארמר – מדובר בשחקן שבלי השביתה לעולם לא היה מגיע, בטח לא בגיל הזה, לשחק באירופה. ולא, ממש לא כי מדובר בכוכב ענק. בדיוק להיפך. העניין הוא שב-NBA, באופן כללי, יש מקום לשני סוגים של שחקנים: כוכבים ומשלימים. הכוכבים מסוגלים לבצע שלל משימות ברמה הגבוהה ביותר, השחקנים המשלימים מסוגלים בדרך כלל לבצע פעולה חיונית אחת או שתיים – גם כן ברמה מאוד גבוהה. שחקנים שלא מסוגלים להציע אחד מהשניים – היינו, כאלה שמסוגלים לבצע מספר משימות ברמה טובה, אבל לא מצטיינים במיוחד באף אחת – הם בדיוק סוג השחקנים שמגיעים לאירופה. היוצאים מן הכלל הם אלה שסובלים מבעיות אחרות (פיזיות, מנטליות).
אנתוני פארקר, אגב, ממחיש את התיאוריה הזו טוב במיוחד. כשחקן NBA צעיר ופצוע הוא לא הצליח להוכיח לאף אחד שם שיש לו מה שצריך כדי להישאר בליגה. לא כוכב, לא משלים. באירופה סל התכונות המצוינות שלו הספיק לו כדי להיות כוכב. אך ברגע שחזר לליגה, קצת מבוגר, מה שאיפשר לו לקבל דקות רבות לא היה החיוך המקסים שלו וגם לא היותו דבק חברתי ושחקן מאוד קבוצתי – אלא פשוט העובדה שהוא שיפר מאוד את יכולת הקליעה שלו מחוץ לקשת, והפך לאחד מצלפי השלשות (בעיקר מהפינות) הכי טובים בליגה.
פארמר הוא, כמובן, לא כוכב. וגם לא צלף מהטובים בליגה. רחוק מזה. מדובר בקלעי בינוני מהטווחים האלה שמתקשה לשמור על יציבות. אבל מה שהוא כן מביא איתו בכל פעם שהוא עולה ל-20-22 דקות זה כמויות מאוד גדולות של חכמת משחק, יכולת לשלוט בקצב, לייצר לעצמו ולאחרים מצבי קליעה, להיות חלק חשוב בחוליה שמנסה לשמור חזק ככל שהיא יכולה ובאופן כללי להיות טובה יותר מחבורת המחליפים שבדרך כלל עומדת מולה. סל התכונות הבסיסיות האלה – ניהול משחק, יציבות והשקעה – אלה התכונות שהופכות את פארמר לנכס מהספסל עבור כל קבוצת NBA, תהיה זו האלופה לוס אנג'לס לייקרס או נמושה כמו ניו ג'רזי נטס.
בתוך סוללת הגארדים של מכבי, פארמר אמור להשתלב מצוין. יוגב אוחיון הצעיר וחסר הניסיון (ברמות האלה) הוא הרכז האמיתי היחיד. פארגו הוא מוציא לפועל וגם שאייר מעדיף לסיים התקפה בזריקה, למרות שהוא מוסר טוב. פארמר אמור להרכיב, בעיקר לצד פארגו, קו אחורי שלם שיש לו מעט מאוד חולשות כשמדובר בקבוצת יורוליג. הבעיה היא שפארמר עלול להתברר רק כפלסטר זמני. יוקרתי, איכותי, אבל פלסטר. ואם מישהו ישלוף אותו במהירות מהגוף של מכבי באמצע העונה, זה עוד עלול להיות כואב במיוחד.