"אפילו טיפה אחת של שנאת חינם היא יותר מדי" – במסר הזה בחר הרב יחיאל אקשטיין, מייסד "הקרן לידידות" והאיש העומד בראשה, לסיים את דבריו במהלך מסיבת העיתונאים שלו ושל איציק קורנפיין, בה הודיעו השניים על שיתוף פעולה במסגרתו יועבר לקבוצה סכום יפה וחד פעמי של מיליון שקלים לטובת פיתוח מחלקת הנוער, מתן סיוע לילדי העיר וביסוס הקשר בין הקבוצה לקהילה המקומית.
קשה שלא להתרשם מהאישיות של הרב, מהבטחון שהוא מצליח להקרין מתחת לשפם ומהצניעות בה הוא פשוט נותן במתנה מיליון ש"ח לחבורה של אנשים שעל קיומם לבטח נודע לו רק כמה ימים קודם לכן. זה נכון שמיליון שקלים עבור ארגון שהמחזור השנתי שלו מוערך ב-100 מיליון דולרים זה משהו כמו גירוד במקום שיחסית קל להגיע אליו, אבל עצם העובדה שהם ניתנים בקלות מאוד לא יהודית, על ידי אדם החובש כיפה ומדבר במבטא אמריקאי כבד ובגיבוי של מונחים נוצריים קלאסיים כמו "גאולה" ו"בשורה", צריכה לכל הפחות להביא לכמות כזו או אחרת של גבות מורמות. במיוחד במועדון כמו בית"ר, שקיבל בתקופה האחרונה כמה מכות מאוד לא נעימות במקומות מאוד כואבים וידע דמויות מאוד לא שגרתיות כמו גאידמק, אגייאר, אדלר ולוין, שרוחם הלא יציבה עדיין מרחפת מעל הקבוצה ומי יודע מתי תעזוב.
בנוסף, אקשטיין פנה במהלך דבריו ישירות לתושבי העיר ירושלים, שהם לאו דווקא אוהדי בית"ר, וקרא להם להניח הכל בצד ולחזור לפשטות ולתמימות, לימי הזוהר של העיר והמועדון - תמה נוצרית נוספת המוכרת גם למי שלא מכיר אף אחד מהשירים של "אניגמה", אבל משתלבת במציאות של בית"ר ושל ירושלים כמו כהניסטים ברוטשילד. וזו תמה תמוהה למדי בהתחשב בכך שהקרן החלה את פעילותה בירושלים רק לפני עשר שנים.
שאר הדוברים במסיבת העיתונאים – המאמן דוד אמסלם וכמובן היו"ר קורנפיין – דיברו על המותג "בית"ר", שאיבד מערכו בשנים האחרונות ופינה מקום לגזענות, אלימות, פילוג ונתק מוחלט בין הנהלת הקבוצה לחלק גדול מהאוהדים. הם עשו את זה עם מעט מאוד פאתוס, עם מבט עייף ומעט מזוגג בעיניים, אבל במושגים שכל אוהד כדורגל בארץ מכיר, כמו "סמל", "נשמה" ו"מצוקה כלכלית". שלא כמו הרב, קורנפיין ביקש מהקהל לשכוח מכל החוויות הלא נעימות שחווה יחד איתם, כשחקן, כיושב ראש וכאוהד. אמסלם העיד על הקשר האישי והיום-יומי שלו עם הילדים של בית"ר ובמיוחד על הפוטנציאל האדיר הטמון בהם. הם נראו מאוד אותנטיים, יצריים ומחוברים למקום; קונטרס כמעט מבוים לשניים שישבו לצדם וייצגו ממלכתיות פילנטרופית מעט מטרידה.
מה שמביא אותנו לברקת. ראש העיריה העביר לפני כשנתיים מעשה שלא ייעשה במונחים ירושלמיים, כשחזר לעבוד עם ארגון נדבני בשם "הקרן לידידות", בראשה עומד אחד בשם הרב יחיאל אקשטיין, שכל שיתוף פעולה איתו נאסר על ידי רבנים וגם בהוראה מפורשת של קודמו של ברקת, אורי לופוליאנסקי. אפשר להבין איך בעיר כמו ירושלים, בתקופת כהונתו של ראש עיר חרדי, מסרבת העיריה להכניס למטבחון שלה נציגים מארגון נוצרי אוונגליסטי, שהאג'נדה המוצהרת על גבי אתר האינטרנט שלו – חיזוק האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל מתוך אמונה שמדובר בשלב מהותי בדרך לגאולה – היא נוצרית בהגדרה. זה סוג של ציניות שמקום אליו נישאות כל כך הרבה עיניים בוחנות פשוט לא יכול להרשות לעצמו. עד שמגיע לשכונה ראש עיריה חדש, וחילוני, שאותו מדד של ציניות מחייב אותו לעשות בדיוק את ההיפך. אחרי הסיבוב שאדלר ולוין עשו על קורנפיין וגאידמק, קצת כסף יכול לשכנע גם את האתאיסט הגדול ביותר שאלוהים זה איפה שהכסף נמצא.
אם ניר ברקת היה טורח לנסות ולהבין מה באמת מפריע לאוהדי בית"ר ירושלים, שמהווים אגב אחוז גבוה בקרב תושבי העיר שאותה הוא מנהל, הוא כבר היה מזמן יודע שמה שהכי מפריע, שהכי כואב והכי לא נתפס מבחינת האוהדים זה שבית"ר של היום רחוקה שנות אור מהמרכז של הכדורגל הישראלי ושהפער בין בית"ר למועדונים שנמצאים בצמרת - מכבי חיפה, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב ואפילו בני יהודה וקרית שמונה - נראה כרגע בלתי ניתן לגישור. מביך. וכואב. מציאות בה בית"ר ירושלים לא נאבקת לא בכל עונה, אלא בכל רגע נתון על כל התארים היא בלתי אפשרית עבור אוהד בית"ר. נקודה. האמת היא שלאף אחד לא באמת אכפת אם הספונסר הוא אוליגרך מברית המועצות לשעבר, מיליארדר משוגע או איש עסקים שמאלני. העיקר שאף קבוצה לא יוצאת מטדי עם כל העצמות במקום ובטח שלא עם הנקודות ביד.
ההתרפקות הנוסטלגית של ברקת והרב אקשטיין על עבר מדומיין בו הם מעולם לא נטלו חלק ולא מבינים אותו לעומק עד היום, היא לא התשובה. גם בתקופה של דדש ואברם לוי לא בדיוק הצליחו לשמור על שקט תעשייתי, למרות האותנטיות. בטווח המיידי בית"ר צריכה כסף כדי לעשות תוצאות. כדי להצליח וכדי לרצות את הקהל. בקטע הזה עדיין לא נמצא פתרון קסמים. המבחן הגדול של קורנפיין, ובית"ר, הוא ביכולת שלהם לנחש כמה צעדים קדימה ולהבין מה לעשות על מנת שבמידה שהשלב הראשון יושג – הצלחה מקצועית כלשהי – יהיה אפשר לנקוט בצעדים שבאמת לא ננקטו בשנים האחרונות, ונובעים מחוסר היכרות עם האופי של בית"ר ירושלים כמועדון כדורגל, אבל גם כפונקציה מאוד משמעותית בכדורגל הישראלי כולו. בצורה די מפתיעה, יכול להיות שדווקא ברקת ואקשטיין יכולים מאוד לעזור.
הכדורגל בארץ, או יותר נכון המדד להצלחה של קבוצה, השתנה ללא היכר בשנים האחרונות. בתקופת הזוהר של אורי מלמיליאן ואלי אוחנה שם המשחק היה לוקאליות. הכי טובה הייתה מי שביתה הוא מבצרה, שהאוהדים שלה מפוזרים ברחבי הארץ כמו אוהלים ושלפני ההגעה שלה למשחק חוץ מכריזים על עוצר. ככה זה היה פעם. היום המצב שונה. החזקות הן אלה שמצליחות באירופה, שכל דבר מקומי מגוחך בעיניהן, שמוכנות "לגנוב" את הליגה כדי לשחק בחו"ל ומארחות את אריות היבשת במגרשים של היריבות הכי שנואות. פעם, בימים שעליהם ברקת והרב אקשטיין מדברים, דבר כזה לא היה יכול לקרות.
האהדה לה זוכה הפועל תל אביב בקרב אנשים שאינם נמנים על אוהדיה הוותיקים נובעת בראש ובראשונה מהצלחת הקבוצה באירופה, החל ממסע הקסם של לפני עשר שנים ועד להופעה בליגת האלופות בעונה שעברה (מינוס ההפסד המביך לוואדוז). מכבי חיפה, מועדון בעל רקורד מדהים בכדורגל הישראלי, ויתר גם הוא – ובלית ברירה - על חלק משמעותי מהזהות שלו והמיר אותה בדיבידנדים מעבר לים מאז ששיחק בשלב הבתים של הצ'מפיונס. כמוהו גם מכבי תל אביב, שמנסה להרשים את האוהדים שלה בניצחונות מפוארים על קבוצות עלומות, אבל בפועל מרשה לברק יצחקי לנסות ולהרשים את ידידו אייל גולן בסלאלומים מטופשים בכל קצוות המגרש.
החיבור המעט פאתטי, אבל מרגש, בין חוסר היכולת של בית"ר ירושלים לעבור לשלב הבא בכדורגל המודרני, כלומר להצליח גם באירופה, לבין המסרים המבולבלים של ראש העירייה והרב אקשטיין הקוראים לפשטות, אהבת הזולת וחזרה לערכיות עשוי להתאים כמו כפפה ליד במקרה של בית"ר, שחייבת להבין שאם היא רוצה להחזיר את עטרתה ליושנה ניצבת בפניה כעת הזדמנות טובה מאוד לעשות זאת. בית"ר יכולה לשוב ולהיות הדגל של המדינה, אבל אך ורק בתוך גבולות המדינה. זה דווקא יכול להיות פורמט מעניין בשביל אבי לוזון – קבוצה שזוכה בדאבל כל שנה ומפרקת את הליגה, אבל לא משחקת בחו"ל. משחקת פה, בשביל האוהדים שלה. הקבוצה של המדינה בתוך המדינה.