לקראת סוף עונת 1988/9 הייתה מנצ'סטר סיטי בצמרת ליגת המשנה (אז עדיין SECOND DIVISION) ואירחה את בורנמות. ניצחון היה מבטיח העפלה לליגה הבכירה כבר באותו אחר צהריים במיין רואד. סיטי הובילה 0:3 בהפסקה. החגיגות החלו. הן היו אפילו כה בוטות עד שהמנג'ר המנוח מל מייצ'ין הזמין לחדר ההלבשה במחצית סטנדאפיסט בריטי מפורסם, ששעשע את הכדורגלנים בהברקות ובהוראות לקראת 45 הדקות האחרונות. רק שבמחצית השניה עשתה בורנמות לסיטי את מה שליברפול ביצעה בגמר 2005 באיסטנבול מול מילאן. זה נגמר 3:3. הסיטיזנס ירדו מהמגרש בראשים מורכנים. אבל למזלם ניתנה להם עוד הזדמנות, ובמחזור האחרון הם השיגו את הנקודות שהבטיחו חזרה לחבורת העלית האנגלית. אגב, אלופת ליגת המשנה באותה עונה הייתה אחת, צ'לסי.
איך שגלגל מסתובב לו. על הימים הדרמטיים ההם של סיטי אפשר לקרוא בספר החדש של פול לייק, מי שהיה אז שחקן המועדון, "אני לא באמת כאן" (I'm not really here – סלוגן מוכר ומושר של אוהדי סיטי). לייק מתרכז אמנם בעונת השיבה לפסגה, אבל שום סיפור של מנצ'סטר 1989 לא יהיה שלם בלי הפרק על הדרבי הראשון של העיר אחרי חזרת התכולים לפירסט דיביז'ן: מנצ'סטר סיטי 5, מנצ'סטר יונייטד 1.
לוח התוצאות הסופי אמר במקרה ההוא את הכל. לוח התוצאות בוומבלי במשחק על מגן הקהילה ביום א' החולף, היתל ותעתע כמו בדו קרב ההוא של סיטי נגד בורנמות לפני 22 שנים. במחצית הובילו הסיטיזנס 0:2, וכל מי שעקב אחרי המהלכים שלהם בפגרה והשתכנע כי קריאת התגר שלהם על כתר האליפות של השכנה האדומה הולכת ומתחדדת ומתגבשת לכלל מתקפה חזיתית בעלת עוצמה וסיכוי, קיבל עוד קורטוב של סימוכין והצדקה. אלא שכמו אז במיין רואד, התוצאה במחצית השניה הייתה 0:3 ליריבה. מנצ'סטר יונייטד הייתה נפלאה, על סף השמיימית, שגיבה, וניצחה 2:3. סיטי צומצמה למימדים מציאותיים: הקבוצה השניה במנצ'סטר.
עכשיו נותרת השאלה אם רוברטו מנצ'יני וחניכיו מסוגלים לעשות גם הפעם את הסוויץ'. להתאושש, להפנים שיש עוד יום – הרבה ימים בעונה שלמה, ולא בכולם פוגשים שדים – וליטול את ההגמוניה והכתר. התשובה חייבת להיות חיובית, כלומר הצ'אנס חי וקיים, ולו משום שמנצ'סטר סיטי 2011 כבר חצתה רוביקון אחד לקראת 2012. ב-14 במאי היא זכתה בגביע האנגלי. העידן של השייחים מאבו דאבי הניב פרי עסיסי בכור. תואר ראשון זה 35 שנים, אבל הרבה יותר מכך: הוכחה שהתהליך הנבנה בסיטי אוף מנצ'סטר סטדיום עלה על דרך הישר. הדיבידנד הראשון הוגש לבעלי המניות. הגבול הכי חשוב נחצה. עכשיו יש קבלות ומשנה תוקף ללטוש עיניים לרקיע.
תזכורת: גם השושלת האדירה והנדירה לבית אלכס פרגוסון החלה בזכיה בגביע האנגלי ב-1990. למנצ'סטר יונייטד אמנם נדרשו אז עוד שלוש עונות על מנת להניף גם את גביע האליפות, אבל לא היו מאחוריה אימפריות כלכליות במפרץ, בהרכבה לא הופיע אף שחקן שעולה 38 מיליון פאונד, ובסגל לא היה אפילו כדורגלן אחד שהתקרב בשכרו היחסי לכדי מחצית ממשכורת של 200 אלף ליש"ט בשבוע. לסיטי יש את סרחיו אגוארו, ולפחות שלושה מרוויחני שיא אסטרונומי שכזה.
הכסף אולי לא יענה על הכל, אבל הוא כבר סייע לגביע האנגלי לנחות בארון התכול, ואף היה מרכיב מרכזי בנחיתת הבכורה של הסיטיזנס בליגת האלופות, ישירות בשלב הבתים, תוצר של המקום השלישי בטבלה, הטוב ביותר של סיטי בליגה מאז 1977. והממון של הקיץ הזה הוא זה שהושקע בחתנו של דייגו ארמנדו מראדונה. אגוארו עדיין לא ערך את טבילת האש שלו במדי סיטי, אבל אין כל ספק שמדובר באחד הכשרונות העתירים ביותר בתבל. התחושה המקננת בי היא שקצב ההתאקלמות, הפציעות והעברת הסחורה של הארגנטיני בסיטי יהיה גורם מכריע במרדף אחרי התואר. גם אם סמיר נאסרי עוד יצטרף לסגל, שום דבר לא ישווה למה שהפוטנציאל של אגוארו מסוגל להוסיף לקבוצה המתקדמת ומשתפרת הזו. בעונה מושחזת של קון אפשר בהחלט לראות את סיטי מסיימת מעל יונייטד. ובאנגליה אומרים גם ערב הסתיו הנוכחי, שמי שיקדים את השדים האדומים – יהיה אלוף.
כמו שאגוארו עשוי לעשות את ההבדל החיובי, כך נמצא מריו באלוטלי באגף ה-hero or zero. מעט מדי מהיכולת שבזכותה הביא מנצ'יני את החלוץ האיטלקי בא לידי ביטוי עד כה. יותר מדי מהשריטות שלו הופיעו ולא הגיבו לתחבושות של המנג'ר והצוות המקצועי. מנצ'יני האמין בבאלוטלי הנכס. כיום הוא יכול להיות הנאחס, הבורג המקולקל והמקלקל, אפילו לאגוארו ודויד סילבה ואדם ג'ונסון ויא יא טורה. עם מיצוי המשא המקצועי של סופר-מריו יכולה אמנם סיטי לעלות מדרגה, אבל בלי השגעונות והטרפת המערכת שלו היא יחידה יציבה ובטוחה שבעתיים.
למנצ'סטר יונייטד אין בעיות משמעת. סיר אלכס דואג לסעיפים הללו מבעוד מועד. אבל יונייטד מודל 2012 תעמוד העונה, באופן יוצא דופן, למבחן דומה לזה של סיטי בתחום אחר– הארנק. זוהי טרום העונה הראשונה תחת הגלייזרים בה באולד טראפורד מכניסים יד לכיס עמוק לפחות כמו השכנה מאיסטלנדס. אשלי יאנג, פיל ג'ונס, דויד דה חאה, ואולי אפילו ווסלי סניידר, מסמלים לא רק את שינוי התפישה של הבעלים – בעקבות דרישת המנג'ר – אלא את שידוד המערכות שהאלופה המעוטרת ביותר בתולדות האומה עוברת.
בקיץ בו אדווין ואן דר סאר ופול סקולס פורשים, ווס בראון וג'ון אושיי עוזבים, ראיין גיגס מסתכל מן הספסל על יום הולדתו ה-38 ההולך ובא, ריו פרדיננד בן 33 ואפילו מייקל קאריק כבר בן 30, זו עשויה להיות המהפכה החברתית הגדולה במועדון מאז ימי תינוקות בקהאם/נוויל. לא שהזרמת הדם החדש תעיד על שינוי הפילוסופיה של המנג'ר, היא רק תזכיר את הימים בהם פרגי החליט שדווקא התקציב המוגדל מאפשר לו, בד בבד, לשים דגש על הצערה ולהוכיח לבוסים ולאוהדים שהוא לעולם לא יוותר על הסינרגיה של ניסיון, רעננות, יכולת ואמביציה.
אם האחים הברזילאים דה סילבה היו מובילי המסר הזה בעונה האחרונה, הרי שפיל ג'ונס – בלם שעלה 17 מיליון פאונד – וטום קלברלי – קשר מחונן ששב מהשאלה בוויגאן, היה שותף לשער השיוויון הפנומנלי נגד סיטי בוומבלי השבוע, ואשר הוויכוח הנוכחי הנסב עליו הוא אם הוא יותר היורש של סקולס או של גיגס, וחבר המושבעים עומד כנראה לפסוק שהוא שילוב נדיר של שניהם - הם הדוגמאות הטריות והבולטות לחילופי המשמרות המבעבעים במעיינות טראפורד קשישא כרגע.
במגן הקהילה קיבלנו גם את כל ההוכחות הדרושות באשר לתיאבון הכביר והבלתי נלאה של יונייטד, כל יונייטד, שליחו לא נס גם אחרי שהיא עקפה את ליברפול ושברה את שיא האליפויות. בסעיף הזה לא יהיו בעיות, גם בעזרת הצעירים. באחת העונות הראשונות של הפרמייר-ליג פתחה יונייטד את העונה בהפסד 3:1 באסטון וילה, ואלן האנסן, בלם ליברפול וסקוטלנד ואחד הפרשנים היותר אינטליגנטיים בטלוויזיה, נכנס לפנתיאון עם האמירה "אליפות לא לוקחים עם צעירים". יונייטד צחקה לו כל הדרך לכתר, לדאבל ולמה לא. האנסן לא הביא בחשבון לא רק את השילוב הפרגוסוני בין ותיק לעולל, כי אם את הרעב הגדול של הינוקות, המושך אחריו גם כמה וכמה שבעים ממולחים.
מעניין מה חושב האנסן על ליברפול של העונה הקרובה. האם הוא מאמין שהעובדה שבאנפילד יש סוף סוף ניהול שפוי של בעלים אמריקניים ריאליים - שאף הם פתחו את הארנק ושפכו כמה מעות רכש מעל ומעבר לממוצע ולמצופה - ומנג'ר סקוטי נחוש, מנוסה, קר רוח אך חם לב, תביא את הבשורה? ומהי הבשורה – מאבק אליפות או התמקדות בחזרה לליגת האלופות? לו הייתי האנסן, הייתי נזהר וזוכר שעם כל הכבוד לשיקום ולשדרוג שעוברים האדומים תחת ידו המיומנת וראשו הגדול של קני דלגליש – הנכס הגדול ביותר העומד לרשותם הוא קני דלגליש (ואולי לואיס סוארס). ועם מנג'ר, מצוין ככל שיהיה, לא לוקחים תארים. לא רק שהרכש החדש והתאמתו הם בסימן שאלה, אלא שההגנה של ליברפול זקוקה באופן דחוף לשיפוצים ושדרוגים אשר בינתיים ממאנים להגיע. לכן יישאר העונה קינג קני מלך ליברפול, אבל לא מלך הליגה.
גם צ'לסי נמצאת במצב מנג'ריאלי דומה. עם כל הכבוד להחתמה של הצעירים רומאו ולוקאקו, את הכותרות ושיחות הסלון סביב סטמפורד ברידג' ריכז אנדרה וילאס בואס, המאמן הפורטוגלי בן ה-33, גם בשל גילו ובעיקר עלייתו המטאורית וההשוואות המוריניות המתבקשות. וילאס בואס היה ונותר הסיפור של הכחולים המזקינים, אבל מאמנים הם רק מאמנים, ועם דידייה דרוגבה, ניקולה אנלקה, פרנק למפארד ומיקאל אסיין (המושבת), עדיין בעמדות מפתח, קשה להבחין בזינוק שצ'לסי תצטרך לעשות העונה כדי לא לסיים את העונה 9 נקודות מתחת למקום הראשון. מה שבטוח – היא תהיה במקום טוב באמצע השמיים לעומת היריבה העירונית שלה, ארסנל, העושה רושם שהיא נחושה להתפרק העונה מנכסיה, ממסורתה ומיעדיה, רק לא מהקמצנות והגחמות הבלתי מובנות של מאמנה.
הדבר היחידי שלא ישתנה העונה אצל התותחנים הוא האמירויות - האיצטדיון המודרני והמפואר שלהם, תאווה לעיניים ולמעשה לכל האיברים. אצל מנצ'סטר סיטי יש איצטדיון בעל שם חדש וזהות דומה – איתיחאד (ספונסורשיפ של 400 מיליון פאונד) – אבל הוא ישמש רק תפאורה פיקנטית למה שיתרחש בין כתליו, ובסופו של יום יספק את הקוריוז: הפעם הראשונה בתולדות אנגליה בה המלכות תיפול ביד הנסיכויות.
דירוג סופי 2011/12
1. מנצ'סטר סיטי
2. מנצ'סטר יונייטד
3. צ'לסי
4. ליברפול
5. ארסנל
6. טוטנהאם
7. סנדרלנד
8. אברטון
9. אסטון וילה
10. סוואנסי
11. פולהאם
12. ווסט ברומיץ'
13. סטוק סיטי
14. ניוקאסל
15. בולטון
16. וויגאן
17. בלקבורן
18. ק.פ.ר
19. נוריץ'
20. וולבס
גביע אנגלי: מנצ'סטר יונייטד
גביע הליגה: ליברפול
שחקן העונה: דויד סילבה
המפוטר הראשון: סטיב קין, בלקבורן