התחושה המיידית עם שריקת הסיום הייתה תחושה של פספוס. משחק יוצא מן הכלל של מכבי חיפה, בעיקר במחצית הראשונה, היה חייב להסתיים בתוצאה יותר מוחצת.
הירוקים פתחו נהדר וסיפקו את אחת ההצגות היותר טובות של קבוצה ישראלית בזירה האירופאית. חיפה שטפה את המגרש ויצרה אין-ספור הזדמנויות מול ההגנה הבלגית, שנפרצה בקלות מפתיעה. אייל גולסה היה איש המפתח בשלב הזה. הוא פשוט ריחף על המגרש וסיפק מסירות נהדרות, כשלצדו ורד עם פעולות טובות, סיידו במשחק נהדר ודבאלישווילי המצוין.
העדר הריכוז מול השער והליקויים במסירה האחרונה עמדו בין חיפה לבין ניצחון בתוצאה אסטרונומית. הדברים האלה עוד עלולים לעלות ביוקר רב לחניכים של אלישע לוי, שהיו חייבים להוציא יותר ממחצית כל כך חד צדדית. קחו את טאלב טוואטחה, למשל. הבחור שורף שטחים, מגיע מהר ובטיימינג נכון לעמדות מצוינות על סף הרחבה, אבל רוב המסירות שלו לא מגיעות ליעדן. הוא חייב להשתפר בפעולה האחרונה.
ניר דוידוביץ' חזר לעצמו ובגדול. הוא סיפק מספר הצלות מרהיבות ובסופו של דבר, עם כל השליטה של מכבי חיפה, הוא היה זה ששמר על הניצחון במו ידיו. בסמוך אליו, הבעיות במרכז ההגנה נחשפו במלואן. צריך לקוות שהשילוב של בוליאט, שצפוי לחזור מהרחקה, עם איציק כהן או סארי פאלח יעלה יפה, כי באיצטדיון רמת גן זה לא נראה טוב. מה עוד שמשחק החוץ עומד להיות הרבה יותר מסובך מבחינת ההגנה הירוקה.
אחרי הבליץ בחלק הראשון של המשחק, הדעיכה במחצית השניה הייתה טבעית. הבלגים התחילו להחזיק קצת בכדור ולשלוח יותר שחקנים קדימה, עד השער של ברדה שקבע שהגומלין יהיה אופרה אחרת. שער חוץ כזה משנה את התמונה ומציב את גנק בעמדה טובה, אבל מבחינתי חיפה קבוצה יותר טובה, יותר מוכשרת ומסוגלת להבקיע גם באיצטדיון המאוד ביתי של גנק. וזה צריך להספיק כדי להעפיל.
והוויכוח על טיב הכדורגל בחזית בלגיה–ישראל? מומלץ לא להתרשם מהעליונות הישראלית במשחק הזה. פרט לכשרון של השחקנים, אנחנו מפגרים אחרי הכדורגל הבלגי בכל המדדים - קהל, אווירה, מקצוענות וכמובן מבחינת התקציבים. מכבי חיפה, למי ששכח, היא חריגה בנוף שלנו.