בתקופה האחרונה אנחנו עדים לתוצאות בלתי מספקות של ספורטאינו בענפים השונים. בגלל סמיכות האירועים, ובעיקר בין משחקה של נבחרת הכדורגל מול יוון להשתתפות נבחרת הכדורסל באליפות אירופה, ניסו ליצור דיל "הכל כלול", אבל יש עדיין הבדלים בין המקרים. אולי הציפיות גבוהות מדי. אולי אנחנו פשוט מטפחים ציפיות מוגזמות לפני אירועים.
כתבות מגזין נוספות, פרשנויות ובלוגים באזור הצבע שלנו
ישנן הרבה בעיות בספורט הישראלי - מבנה הספורט, המימון שלו, ריבוי המסגרות והיעדר היררכיה ברורה של מי אחראי למה ומי כפוף למי. האם משרד הספורט מנהל את הספורט? אולי הוועד האולימפי? האם בהתאחדות לכדורגל ואיגוד הכדורסל מנהלים ענפיהם? עד כמה אחראיים שם לנעשה באגודות הכביכול פרטיות? מי אחראי על טיפוח הספורטאי, מאיזה גיל ובאיזו מסגרת? מה תפקידם של משרד החינוך ובתי הספר? מה תפקידן של הרשויות המקומיות? מה חשיבותו של הספורט למדינה בכלל, ולחינוך ולתרבות בפרט? מי צריך לדאוג למתקנים ולתנאי אימון? על כל השאלות האלה אין תשובות כי הבלאגן גדול, ולפעמים נראה כי איש הישר בעיניו יעשה.
החלטות מתקבלות פה בחטף. יחסי הציבור ומציאת חן בעיני העיתונות והציבור חשוב יותר מציור תמונה נכונה של המציאות. מבנה הספורט בארץ הוא אנכרוניסטי. מעטים הם אנשי המקצוע שמשולבים באמת בניהול מה שנקרא ספורט בארץ, ואיש אינו יודע מתי זה עובר מספורט עממי או חובבני לספורט מקצועני. וכאן אני מגיע למעמדו ותפקידו של המאמן.
המאמן אמור להיות האיש המרכזי בפיתוח הספורט והספורטאי בענף בו הוא עוסק, אבל המאמנים סובלים מחולשה רבה בשרשרת הפעילות. כאשר אני מרצה או מדבר בפני מאמנים צעירים אני מציג בפניהם את התזה שלי על מחויבות לתפקיד - האם כאשר החלטת להיות מאמן אתה מבין איזו מחויבות לקחת על עצמך? מאמן צריך להישבע לעצמו כמו שבועת הרופאים. להישבע על מחויבותו למקצוע, על רצונו להקדיש לספורטאי או לקבוצה אותה הוא מאמן את כל הידע שלו, כל המרץ שלו ואת כל האהבה שלו לענף ולמקצוע. המאמן צריך מצד אחד להיות שגריר של הספורט שבו הוא עוסק, ומצד שני לעמוד בכל הלחצים והמטלות שהדבר דורש.
על המאמן לנשום ולאכול כדורסל או כדורגל, או כל ענף ספורט אחר שהוא עוסק בו. השעות הן ללא הגבלה וחיי המשפחה ייסובו סביב העיסוק, שהוא גם שליחות. המאמן מחויב ללמוד בעצמו ולהתקדם ללא הרף ולדאוג לקדם ולהדריך את חניכיו. על המאמן לעבוד לפי תכנית מסודרת. לא לשנות אותה לפי כל ציוץ או רוח חולפת של מתערבים למיניהם, אבל לבדוק את דרכו ואת תכניתו כל יום. על המאמן למנוע את התערבותם של גורמים חיצוניים ולא מקצועיים בהחלטות והוא צריך להיות ממוקד מטרה ביעדים שהוא מציב לעצמו. לצערי הרב, בגלל מעמדו המעורער של המאמן בישראל לא כל המאמנים יכולים לעמוד בדרך הזו וגורמים שונים מפריעים לעבודת המאמן ובעקיפין - לפעמים בהיסח הדעת ולפעמים במזיד - גורמים לפגיעה בעבודתו של המאמן ובספורט כולו.
הבעיה הגדולה כיום היא טיפוח ספורטאי העתיד. הדרישות מספורטאי להגיע לצמרת הן קשות ודורשות עבודה רצינית, קשה יסודית. אין קיצורי דרך ואין שיטת סמוך, שהיא כל כך פופולרית במחוזותינו. משמעת אישית ומשמעת קבוצתית הן חובה להצלחה של ספורטאי בודד או בספורט קבוצתי. לצערי, תורת האימון בישראל לא השכילה להבין את ההבדל ביניהם. מאמן בספורט קבוצתי כמו כדורגל, כדורסל, כדוריד או כדורעף הוא שונה מאימון ספורטאי יחידני דוגמת אתלט, טניסאי, ג'ודאי וכו'. גם ריבוי התפקידים ליד המאמן – עוזריו, מאמני כושר, צוות רפואי, מנתחי וידאו, סטטיסטיקאים, פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים – דורש מהמאמן להיות גם מנהל טוב, אחד שיוצר את הסינרגיה בין כל האנשים ובעלי התפקידים.
כדי שדברים ישתנו פה צריך לחזק את המאמנים ולא להחליש אותם. צריך לשים את המאמן בנקודת השפעה ושליטה בכל תהליכי הספורט. לצערי הרב, למאמנים כיום יש השפעה קטנה על הממסד הספורטיבי וכך זה גם נראה. הגיע הזמן שמשהו ישתנה פה. צריך להתחיל לעבוד ולעבוד קשה כדי להגיע להישגים בזמן אמת. יש לעסוק בספורט ברצינות, במקצוענות, בשקט ובצניעות. תנו למאמנים את המעמד ואת היחס המגיע להם, ואז אולי משהו ישתפר פה.