דודו דהאן
מי היה מכיר אותו לאחר קריירה בינונית בהפועל ירושלים והפועל תל אביב? היא רק הכינה אותו לצעד הבא - עולם העסקנות והכסף הקל שהכדורגל הישראלי מאפשר בקלות ליהנות ממנו ולחייך כי החיים יפים. דהאן הוא כיום אחד מאלה שמניעים את הכדורגל שלנו. התוצאות נפלאות לו, והרסניות לכל מי שהכדורגל הישראלי חשוב לו.
האיש פרש זרועות בבלגיה, פולין ואפילו כבש את החלק הקתולי בגלזגו. הוא שייך לזן החדש – הסוכנים שלא רואים ממטר לכאורה, וחושבים קודם על הסוכן ורק לאחר מכן על הלקוח, השחקן. מלך בקראקוב, בווסטרלו ובגנט. מגשים לכל שחקן שכבש פה 2.5 שערים את חלום חייו ומרפד אותו בכסף ודירה חינם בווארשה. גאווה למדינה.
אחרי שנה שהשחקן מתייבש על הספסל החמים והמרופד בליגה, חושב שהוא כוכב, כשבכל נחיתה לקראת משחק נבחרת בנתב"ג נכנסים לכוננות תקשורתית מיוחדת, הוא חוזר עם זנב מקופל בין הרגליים לליגה שלנו, דורש משכורת של סופרסטאר ולפעמים גם מקבל. מתייצב בחנות הבגדים של שלומי מאלדיני וחוזר רשמית לביצה.
ודהאן? הוא כבר עובר לטאלנט הבא. כי לצד כשלונות לא נעימים היו לו גם לא מעט הצלחות. והרי בבירשחוט, קורטרייק וגדנסק שבצפון פולין מחכים לסחורה הקרובה מישראל. עובדה, רבּוֹתא, עבודה.
יעקב בוזגלו
הסיגריה נמצצת בפה, העיניים מחדדות מבט, הגלגלים במוח לא מפסיקים לעבוד. האבא של המדינה לא קיבל כותרת יומיים וחצי. במקום להתענג על בן מוכשר, לתת לו לשחק כדורגל וליהנות מהכישרון שלו, תפס האב, שכשחקן לא היה טאלנט כמו בנו, טרמפ על הילד והוא לא יורד ממנו לשניה. בוזגלו הוא ארכיטיפ מוקצן של הורי שחקנים.שבאים להגשים את כל מה שלא היה להם – הצלחה ופרסום.
הרי כל "אבות הבוזגלואים" לא רואים ממטר את המאמן, הרי רק הם מבינים מה טוב לילד, ואם לא טוב לו הם כבר יגידו: "תשתוק, רק אני יודע מה טוב בשבילך. ואם אתה לא מבין את זה, נעשה מסיבת עיתונאים בבית, התקשורת תבוא כי הם חולים על כל משפט שלי ואז עם ישראל יידע מי השחקן הטוב בארץ, ובטח מי האבא מספר אחת. חרא של כדורגל יש פה".
אייל ברקוביץ'
על המגרש הוא היה הגדול מכולם. מחונן, גאון הדור, אבל מהרגע שעבר להתעסק מסביב לכדור הכל התהפך. ברקו מלכלך על כל מה שזז, מכתיר את עצמו כמועמד הראשי לאימון הנבחרת ואוי למי שינסה לערער על כך. תמיד חושב שהכל מגיע לו, שכולם צריכים להעריץ אותו, "כי הרי תראו איך סוגדים לזידאן בצרפת, שם הוא עדיין אלוהים". אבל הצרפתי לעולם לא יהיה דמות שתשקיע בנוער מצד אחד ומהצד השני תתקוף בצורה גסה מאמן מול ילדיו. זידאן לא יושב בכסא הפרשן ושוחט את כל העולם. קצת מהסטייל ומהפאסון של זיזו, וברקו היה הגאווה הכי גדולה כאן.
הוא אוהב להיתלות על הכבוד, ההערכה והתפקיד שקיבלו שחקני עבר בעולם, שללא כל יכולת אימון מוכחת קיבלו הזדמנות לאמן את נבחרתם רק כי היו שחקני ענק. קלינסמן בגרמניה, ואן באסטן בהולנד. אבל הם לא מוטלים בספק, הם גיבורי תרבות בארצם. ואייל? קונצנזוס הוא בטח לא, ולגבי תרבות אתם תחליטו.
אין פה אף כדורגלן שהוא קונצנזוס. אייל לא לבד. אין שחקן שנהיה גיבור תרבות ישראלי, שהעצים את הכדורגל שלנו ולקח אותו מהביצה הדוחה למחוזות שלא הכרנו. ברקוביץ' הוא רק המראה שלנו.
תומר סיני
אם אייל הוא המראה, תומר סיני הוא הפרצוף של הכדורגל הישראלי. התופעה הכי גרועה ואולי הכי מסוכנת. הוא פרץ בסערה לתודעה לפני שנתיים. לכאורה נציג הבעלים, אך למעשה זה שבטוח שהוא יודע הכל ומסביב כולם אפסים. פה שמוציא רק ביוב, התנהגות על סף הבריונות, ממנה מאמנים שחייבים למלא אחרי הוראותיו, כי הרי הוא יודע הכל, וכמובן עיסוק לכאורה בתחום האפור והפלילי, שבימים אלה עדיין מתברר במשרדי החקירות.
הוא תמצית המהפכה הנוראית שעוברת על הכדורגל שלנו - ענף שהפך לתת תרבות, ושנמצא במחוזות הכי פרימיטיביים של השיח הישראלי. ובישראל מודל 2011: אמרתם תומר סיני, אמרתם כדורגל ישראלי.
רוני לוי
לכאורה לא שייך לרשימה הזו, כי מדובר במאמן נהדר בעל ידע עצום, אבל אולי הפספוס שלו הוא עוד עדות על הכדורגל הישראלי. התחלה מטאורית, צניחה קשה בגלל עקשנות ויהירות, קאמבק ומבט לעבר הים שקטע התאוששות וסוף סוף חיבור לשיח.
קיבל את המושכות בחיפה וענה עם 3 אליפויות, אבל אולי אותה תחושה כה ישראלית של "אני יודע טוב מכולם ואיש לא יודע טוב ממני" בלבלה אותו. חטא ההיבריס, קראו לזה במיתולוגיה. קשה היה ללוי במדבר וכמה החלטות לא נכונות בצמתים חשובים גרמו תחושה שהכדורגל הישראלי פספס אותו. אבל אז החל קאמבק רומנטי בירושלים. סוף סוף התגלה רגש, חיבור לאוהדים והצלחה מקצועית. וכשנראה היה ששוב הוא על המסלול הנכון, באה העזיבה המפתיעה לבוקרשט.
ההחלטה המקצועית מובנת. חוזה בקבוצת פאר לשעבר אבל עדיין נחשבת ביבשת, שכר גבוה והגשמת החלום האירופאי. למעשה, בדומה לשחקן הישראלי, לוי קפץ מדרגה אך ייתכן שיצנח שתיים אחורנית. כי הבעלים שיש לו לא יציב, למצוא עוד קבוצה באירופה כמאמן ישראלי תהיה משימה בלתי אפשרית, והברירה היא לחזור שוב לכאן. למקום בו השם שלך בעייתי. והנה גם הדברים הטובים שיש לנו מוצאים את עצמם טובעים בביצה גם כשהם נמצאים רחוק ממנה.