לפני שבע שנים אירח אותי רוברטו מנצ'יני בביתו המפואר באחד מפרבריה היוקרתיים של רומא. שבנו יחד מהאולימפיקו, שם הנחילה לאציו הפסד ראשון למוליכה יובנטוס ופאביו קאפלו. בארוחת הערב האווירה סביב השולחן הייתה חגיגית ואפילו מנצ'יני, המאופק בדרך כלל, הרשה לעצמו לחשוב בקול רם על אימון צ'לסי, שאז בדיוק נרכשה על ידי רומן אברמוביץ'. שלושה ימים לאחר מכן הודחה לאציו מליגת האלופות והמשך העונה היה מסויט עבור התכולים.
למרות המפלה עם לאציו, שמו הטוב של מנצ'יני הלך לפניו והמשך הקריירה שלו כלל את החזרת האליפות לצד הכחול של מילאנו. מי שלא רצה אותו כמאמן צ'לסי, קיבל אותו לבסוף במנצ'סטר סיטי. שנים אחרי שוחחנו על אותו ערב קסום באולימפיקו, ומנצ'יני הודה: "הניצחון על יובה היה רע. 0:0 היה משאיר אותנו בפוקוס, מונע את ההדחה מליגת האלופות וכל העונה יכולה הייתה להיראות אחרת".
יהיו שיופתעו לקרוא את השורות הבאות, אבל ההיסטוריה בדרך להתל שוב במנצ'יני. ה-1:6 המהמם וההיסטורי על מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד הוא מנה אותה יתקשו שחקני דווקא סיטי לעכל. אם היו חניכיו של האיטלקי מנצחים בקושי 0:1, היו כולם מסכימים כי שחקני סיטי הוכיחו אופי והם בדרך הנכונה למעלה. חשוב יותר, לא היה בכך כדי להרים את התכולים לרמה אלוהית ולייצר ציפיות ללא גבול.
תוצאותיו של המשחק הזה יהיו הרות אסון למנצ'סטר סיטי. קודם כל, משום שכעת כל קבוצה שתשחק מולם – גם באנגליה וגם באירופה – תתאמץ כפליים כדי לנצח את זו המתיימרת לשכתב את ההיסטוריה מחדש. בנוסף, תוצאה כזו מול מנצ'סטר יונייטד היא שיא שלא יישבר (יקום מי שחושב שבגומלין תנצח סיטי 0:7) ומי שנוגע בשיא ברבע הראשון של העונה, יהיה בבעיה גדולה בהמשכה.
לאלה הרצים לקבוע סדר יום חדש בכדורגל האנגלי, כדאי לעצור ולחכות קצת. בליגת האלופות אני לא רואה את סיטי מנצחת בבית את באיירן מינכן או את נאפולי בחוץ. גם משחקה הקרוב מול ויאריאל לא יהיה טיול. להיפך, בכל משחק אליו התייצבה סיטי כפייבוריטית איבדו מנצ'יני וחניכיו את קור הרוח. גם בליגה רחוקים הדברים מלהסתיים. באנגליה אין משחקים קלים והתוצאה מאולד טראפורד רק תדרבן את יתר הקבוצות להשיג כמה שיותר מול המוליכה.
לכן, כשמנצ'יני הגיב בסיום המשחק שהתוצאה אינה חשובה, אלא עצם הניצחון על קבוצה נהדרת, הוא באמת התכוון לכך, אך ההיסטריה וההיסטוריה יגרמו לדבריו ליפול על אוזניים ערלות. ומנצ'סטר יונייטד? תתפלאו, אבל ההשפלה הזו היא מתנה לאלכס פרגוסון. הפסד מינימלי היה גורר ביקורת מקצועית לגיטימית ולא יוצר שום זעזוע. התוצאה הלא שגרתית הפכה בן לילה את סיטי למלאכים, את יונייטד ללא רלוונטית וכל השאר זז הצידה. וזו טעות מרה.
כוחו של מועדון כמו יונייטד הוא בהישרדותו והתגברותו על משברים, וכמובן בהיסטוריה המפוארת שלו. סר אלכס יאהב מאוד את הסתלקותם של חלק מהזרקורים מקבוצתו, יקבץ את שחקניו, ימלמל במבטא הסקוטי הכבד שלו משהו על "הכבוד הרמוס שלנו המונח על הרצפה", ועל "האתגר האמיתי לקום ולהוכיח לכ-ו-ל-ם מי אנחנו". השדים האדומים קיבלו את הזעזוע שלהם בזמן, מעתה כל משחק יהיה על כל הקופה ועל כל הכבוד.
יונייטד כבר יצאה למסעה כנגד כל הסיכויים, אבל אל תתפלאו אם בסוף העונה תמצאו את האדומים שוב בגמר ליגת האלופות ואחרי עוד זכיה בפרמייר-ליג, כשבדרך הם נוקמים ביריבה העירונית בסיטי אוף מנ'צסטר.
ולסיום, אי אפשר בלי הקבלה ישראלית. בעונת 1987/8 הוליכה הפועל ת"א את הטבלה ללא הפסד ואירחה את מכבי חיפה במחזור התשיעי. החיפנים הגיעו למשחק בעונה הגרועה ביותר שלהם בליגה עם פתיחה קטסטרופלית ללא ניצחון ליגה ומהמקום האחרון. כדי להוסיף, שלושה ימים לפני המשחק, החזירה הפועל לארץ את הסמל הגדול שלה משה סיני, ששב מבוורן הבלגית. השאלה לא הייתה מי ינצח, אלא בכמה זה ייגמר.
למרבה הפלא, מכבי חיפה ודרור קשטן התפוצצו על הפועל של יצחק שניאור עם 1:5 בלתי נשכח שלא חזר עד היום, כולל הציטוט הבלתי נשכח של שאול אייזנברג (ששידר את המשחק ב"קול השלום"): "בלבול מבלבל את סיני". הייתה זאת פרפראזה על משחקו הגדול של החיפני הצעיר מול הכוכב הגדול של הפועל, אבל בסיום העונה היה זה דווקא משה סיני שערך הקפת אליפות, בעוד מרקו בלבול וחבריו מפהקים במשחקי הפלייאוף התחתון. זה הסיפור של משחק אחד - השפעתו יפה כוחה בדיוק עד למשחק הבא.