מכבי תל אביב זו מכבי תל אביב. לרע, אבל בעיקר לטוב (בהנחה שאתם רוצים בטובתה). זה ככה כבר עשרות שנים. האולם, הקהל, העיתונאים, בטח שהשחקנים והמאמנים והמנהלים – הכל השתנה סביב מכבי ת"א בעשורים האחרונים. הכל, מלבד אדם אחד. ועם זאת, נראה שגם ביום שאחרי שמעון מזרחי, היא לא ממש תשתנה. העובדה שמכבי היא מכבי כבר עשרות שנים עוזרת כמובן לזהות דפוסי התנהגות במועדון הספורטיבי המקצועני הכי מוצלח בתולדות המזרח התיכון. כמה מהדפוסים האלה נוגעים, מן הסתם, להחתמת שחקנים. מצבת הגבוהים הזרים הנוכחית של הקבוצה, שכוללת את סופוקליס שחורציאניטיס, ריצ'ארד הנדריקס ושון ג'יימס, ושלא כוללת את מילאן מצ'באן, ממחישה את הדפוסים האלה.
חלק מהדפוסים קיימים כמובן גם בקבוצות אחרות. הנדריקס, למשל, הוא החתמה של מאמן, שחקן שמאוד מתאים לשיטה של האיש שעל הקווים. שון ג'יימס, מהצד השני, הוא השחקן הזה ששלט בליגה הישראלית ומכאן שהיה ברור שיגיע להיכל נוקיה. זו תכונה שקשה לומר שיש יותר מדי קבוצות שחולקות אותה עם מכבי.
מצ'באן, למרות שכרגע הוא לא עם הקבוצה, הוא החתמה מאוד ייחודית, שחקן שההנהלה הביאה, בעצמה, כי היא ראתה בו פוטנציאל גדול. ואמנם כרגע הוא לא נמצא עם הקבוצה כי ההנהלה הלכה עם המאמן (דייויד בלאט התעקש על הנדריקס), אבל הסרבי שהושאל לפרטיזן מחזיק בחוזה לעוד שנתיים אחרי העונה הנוכחית, בתקווה שיחזור כמו שניקולה ווייצ'יץ' חזר מווילרבאן. ואתם יכולים להיות בטוחים שבפעם הבאה שיצטרכו להחליט שם בין מצ'באן לבין שחקן אחר על המשבצת, לשחקן האחר יהיו הרבה פחות סיכויים להישאר בסגל. גם אם המאמן מאוד ירצה בכך. למה? כי עכשיו מצ'באן הוא לא רק שחקן שההנהלה הביאה, שמה כסף והחתימה לכמה שנים. עכשיו הוא גם השחקן ש"תפר את מכבי". ושחקנים כאלה, אתם יודעים, נוהגים למצוא עצמם בצהוב לא פעם.
ומה עם סופו? בדומה למצ'באן, גם כאן זוהי החתמה של ההנהלה. אבל בניגוד לסרבי, בו האנשים שבראש המערכת ראו פוטנציאל עתידי, במקרה של הסנטר היווני הם ראו שם גדול. הם ראו מכירת מנויים. במלים אחרות: השיקול העסקי הוא שהוביל כאן. ובאמת, עם החתמתו האוהדים הביעו התלהבות. מה שאי אפשר לומר על כמה אנשי מקצוע, שתהו כיצד בלאט יבנה את הקבוצה שלו סביב סנטר של 20 דקות למשחק. אז במקרה הזה ההנהלה הצהובה יכולה לסמן V פעמיים– כי לא רק שסופו הלהיב את הקהל, דייויד בלאט גם מצליח להוציא ממנו יותר ממה שאי פעם הוציאו ממנו. מקרה מיוחד בו לבלאט ולהנהלה מגיעות מחמאות על שני הצדדים של אותו מטבע.
אבל לפני המשחק מול ריאל מדריד, הארבעה האלה לא מסמלים רק את הצורה בה מכבי מתנהלת בשוק השחקנים. הם גם מסמלים את היתרונות והחסרונות של מכבי הנוכחית, זו שאנחנו רק מתעסקים בקו האחורי שלה כל העונה, כשבעצם יכול להיות שמתחת לסל מסתתרים הסיפורים הטובים באמת.
ג'יימס, למשל, הוא חתיכת מקרה-מבחן למה שקורה הרבה מאוד פעמים לשחקנים שמובאים על משבצת "הבחור שקרע את הליגה בשנה שעברה". הסנטר, שבבני השרון שיחק תפקיד מרכזי בעונה הקודמת וזכה ל-30.7 דקות למשחק, ידע בדיוק מה מצפים ממנו ונתן בכל ערב את מה שהוא יודע. והוא יודע. מספריו מהעונה שעברה הם 13.5 נקודות, 8.9 ריבאונדים ו-3.2 חסימות בדרך ל-26 נקודות מדד פר ערב.
אבל כמו שקורה להרבה יותר מדי שחקנים כשהם לובשים צהוב-כחול ונכנסים בשערי ההיכל, המאבק על המקום בהיררכיה, הלחץ להוכיח את עצמך בכל פוזשן, הקהל והציפיות שלו, הבעלים שיושבים ליד הספסל... מה לעשות, יש שחקנים שפשוט לא בנויים לזה. אמנם מאוד מוקדם לקבוע שג'יימס לא בנוי לזה, אבל הנקודה היא שהיום, כשהוא עולה לכמה דקות פה ושם, ג'יימס, שהוא לא שומר אישי טוב במיוחד, מתקשה להביא לידי ביטוי את היכולות שלו ויורד מהר מאוד לספסל. ואם הוא לא ילמד לתת ריבאונד וחסימות גם בדקות המעטות, הוא כנראה אף פעם לא יקבל את הדקות המרובות. נכון לעכשיו, ביורוליג הוא לחלוטין מחוץ לרוטציה (8 דקות למשחק בחמישה בהם שותף). מכבי, בעונה ארוכה ועמוסה כמו הנוכחית, ואחרי ששלחה את מצ'באן לפרטיזן, לא יכולה להרשות לעצמה לאורך זמן את ג'יימס מחוץ לעניינים.
הגבוהים של ריאל – מירזה בגיץ', ניקולה מירוטיץ', פליפה רייס ואנטה טומיץ' – אמורים לשחק הערב כ-70 דקות יחד. בהנחה שמכבי תיקח מסופו (18.5), מליאור אליהו (20) ומהנדריקס (15) את ממוצעי הזמן שלהם, היא עדיין צריכה להמציא כ-15 דקות של עמדות פנים. ולמרות שאפשר לרמות קצת עם גיא פניני ודייויד בלו כ-4 מול חבורה די רכה בסך הכל של גבוהים, אתה לא רוצה במשחק חוץ לקחת את הסיכון להפסיד לגמרי בצבע ולאפשר לריאל (מקום 2 ביורוליג בריבאונד) לעשות את הדבר שהיא הכי אוהבת – לרוץ. מדריד מובילה את היורוליג בנקודות למשחק, בנקודות מדד ורביעית באסיסטים. גם אם תחסר את רודי פרננדס (אולי) ואת סרג' איבאקה (בוודאות), התלות שהבלאנקוס פיתחו בשחקני ה-NBA שלהם נמוכה משמעותית מזו שהייתה למכבי בג'ורדן פארמר. מכאן שהיא לא אמורה להיתקל בבעיות בבואה להכתיב את הסגנון שלה, בטח בבית.
מה שמביא אותנו להנדריקס ולסופו – שניים שאמורים לנצל את חולשות הקו הקדמי של ריאל. אמנם, היווני יתקשה הערב בהגנה מול שחקנים גבוהים וניידים ממנו (בטח שבמהלכי פיק אנד רול), אבל גם הוא וגם הנדריקס הם שחקנים שיכולים ואוהבים לשים גוף, והנוכחות שלהם מתחת לסל עזרה למכבי להתמודד בצורה ראויה בריבאונד במפגש הקודם מול ריאל, שאז עוד נהנתה מ-8 ריבאונדים (3 בהתקפה) של איבאקה. מעבר לכך, הנדריקס, שבלאט מאוד אוהב, נמצא בכושר מצוין וסגנון המשחק שלו, עם הגב לסל, והנוכחות ההגנתית האווירית שלו (שני בקבוצה בריבאונד אחרי פארמר, ראשון בחסימות), יהיו חיוניים בניסיון להאט את הקצב.
ואין כמו להאט את הקצב כדי להוציא מסופו את המקסימום - דבר שבלאט עושה בעונה ושליש האחרונות באומנות. בעונה שעברה הוא עוד הצליח איכשהו לזגזג בין זה לבין ההגנה הלוחצת ומשחק הריצה עם דורון פרקינס, ג'רמי פארגו וצ'אק אידסון, אבל העונה הקבוצה מבלה יותר דקות במשחק עומד. וסופו פורח. אפילו במשחק המעבר, כשסופו על הפרקט הוא נייד ומוצא את המקום שלו.
לא משנה איך החלקים שלו הגיעו לקבוצה, ולמרות שהוא רחוק מלהיות מושלם, העובדה היא שכיום הקו הקדמי של מכבי תל אביב מספיק עמוק, איכותי ומגוון כדי לתת מענה ליחידה המקבילה של כמעט כל קבוצה אחרת ביבשת. מי היה מאמין באוגוסט האחרון, ימים של פנטזיות על חלוקת דקות בין פארגו לשאייר לפארמר, שתוך ארבעה חודשים אי אפשר יהיה להגיד את זה גם על הקו האחורי.