לא מעט אירועים חשובים בהיסטוריה של הספורט האמריקני התרחשו ב-12 ביוני. בתאריך הזה, בשנת 1939, נפתח היכל התהילה של הבייסבול בקופרסטאון, ניו יורק, אתר עליה לרגל עד ימינו אנו. ב-1941 נולד בברוקלין מארב אלברט, בעיני רבים גדול שדרי הכדורסל של כל הזמנים, ומי שזכה לכינוי "הקול של ה-NBA" (כן, הבנאדם בן 70). ב-1994 ניקול בראון-סימפסון, גרושתו של כוכב הפוטבול לשעבר או.ג'יי סימפסון נרצחה יחד עם חברהּ, רון גולדמן מחוץ לביתהּ בלוס-אנג'לס. וב-2011? דאלאס השלימה ניצחון 2:4 על מיאמי בסדרת הגמר של הליגה הטובה בעולם. אז למה בחרתי דווקא באירוע הזה כרגע השיא של השנה החולפת? בעיקר בשל החשש שלי שמדובר באירוע שסיכוייו לחזור נמוכים מאוד.
הקבוצות ששיחקו בשנים האחרונות את הכדורסל הכי קבוצתי, כמו המאבריקס, הסלטיקס והספרס, עדיין לא הצליחו למצוא תרופה נגד זקנה, ומפלצת הכוכבים המלאכותית שהוקמה במיאמי נראית לי כבעלת הסיכוי הטוב ביותר לזכות בתואר ערב הכניסה ל-2012.
תחשבו רגע מי הם השחקנים שהביאו למאבריקס טבעת. ג'ייסון קיד, רכז בן 38, שעם כל הכבוד לראיית המשחק הפנומנלית שלו, לא יכול לעצור אפילו את הצעד הראשון של עופר פליישר. ג'יי.ג'יי בראה, מחליף גמדי מפורטו ריקו שרק אלוהים יודע את מי הוא שיחד (ובכמה כסף) כדי שייכתב שגובהו 1.83 מ'. ג'ייסון טרי, גארד בן 33 שיכולת ההתעלות שלו ברגעי הכרעה הייתה מוטלת בספק. שון מריון, פורוורד בערך בן אותו הגיל, שההיט עצמם ויתרו עליו ב-2009, שנה בלבד לאחר החתמתו. טייסון צ'אנדלר, סנטר אנרגטי, אתלטי ודי אינטליגנטי, אבל ודאי שלא סופר-סטאר. ומעל כולם, דירק נוביצקי, שבמושגים אמריקנים הוא אנטי-גיבור קלאסי. ראשית, הוא גרמני. שנית, יש לו מנטור בשם הולגר גשווינדר, עם מבטא של שווארצנגר ושיטות עבודה סטייל השטאזי. ושלישית, נוביצקי קוטלג כלוזר לאחר שורה של הדחות בשלבים המוקדמים של הפלייאוף, ואחת בגמר 2006, שבו המאבריקס שמטו יתרון 2:0 מבטיח על אותה מיאמי בסדרת הגמר, בדרך להפסד 4:2.לפני שאתם מקללים אותי, טוענים שאין לי מושג בכדורסל ועוברים לקרוא מה חדש במכבי פתח תקוה, תבינו שכל התיאורים הנ"ל אינם שלי, אלא של רוב הפרשנים שניתחו את מאזן הכוחות בין שני המועדונים לקראת הגמר. הם לא נתנו צ'אנס לחבורה של ריק קרלייל, בטח כשמיאמי נהנתה מיתרון הביתיות. ובכל זאת, דאלאס הצליחה להעלים את הנחיתות האתלטית הברורה בהשוואה ללברון ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש, ספורטאים שהביאו לשיא חדש את הפתגם המפורסם "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". המאבריקס עשו זאת באמצעות משחק חכם, סבלני, עם היררכיה ברורה ובלי אגו. כל מה שלא היה למיאמי.
קלאסה היא הרי תכונה שאי אפשר לקנות, ועל כך יעיד מפגן השיעולים המביש של הצמד ג'יימס את ווייד, שמול המצלמות ניסו לחקות את הג'רמנייטור ואגב כך לרמוז כי הוא מביים מחלה. נוביצקי הגיב במתינות, עם הצהרה בנוסח "אני לא הייתי נוהג כמוהם". את העונש הוא כבר הנחית על המגרש. וזה מוביל אותי לדבר על האיש שבלעדיו כל הפרויקט המרגש הזה לעולם לא היה קורם עור וגידים. מארק קיובן.מה לא נאמר על הבעלים של הקבוצה הטקסאנית? שהוא משוגע. שלא ניתן להחזיק מועדון כדורסל מקצועני ובאותו הזמן לקלל את השופטים כמו אחרון האוהדים. שעם הקנסות שהוא שילם לליגה לאורך השנים אפשר לקנות עוד קבוצה ב-NBA. אמרו, ורוב הזמן קיובן ציפצף. עד לסוף עונת 2010/11. המיליארדר בעל החיוך הילדותי לקח צעד אחורה, לא התראיין ובעיקר נתן לשחקנים, שמקבלים ממנו מיליוני דולרים בעונה, לדבר על המגרש. אני זוכר שבמהלך הסדרה המרתקת ראיתי באחת הרשתות האמריקאיות כתבה שבה דוני נלסון, הג'נרל מנג'ר של המאבריקס, אמר: "אני יודע איזה מאמץ נדרש למארק כדי לסתום את הפה. מי שמכיר אותו יודע שזו ההקרבה האולטימטיבית מבחינתו...".
הקרבה אולטימטיבית. צמד מילות המפתח שמתארות אולי הכי טוב את מה שהשחקנים בכחול עשו לפני שישה חודשים. מספיק להיזכר ברגע ההוא במשחק 6, שבו הבאזר האחרון נשמע ב"אמריקן איירליינס ארינה" במיאמי וכל שחקני דאלאס החלו לקפוץ, להשתולל ולהתחבר לבקבוק השמפניה הקרוב ביותר. כולם, חוץ מאחד דירק נוביצקי, שמיהר לחדר ההלבשה תוך שהוא מתקשה להסתיר את הדמעות שחנקו את גרונו. האמת? גם את גרוני.