שוב מכבי תל אביב הגיעה עם הגב לקיר למשחק קובע וחשוב בהיכל נוקיה. המשחק מול קאנטו היה המבחן שבו הצהובים היו צריכים להתעלות וכך קרה. המסורת, הניסיון, הרוח של המועדון, האווירה שהכניס הקהל וקבלת ההחלטות של המאמן והצוות שלו פעלו בשיא המרץ וגרמו למכבי לעבוד כקבוצה.
לפני פתיחת המשחק דייויד בלאט עשה הכנות מתאימות והחליט לתת יותר דקות ליוגב אוחיון ותיאו פאפאלוקאס, כי כשהם על הפרקט אז יש רכז טבעי במגרש וגם יש הקרבה גדולה יותר בהגנה. גם הצבתו של ריצ'רד הנדריקס בחמישיה על חשבון סופו היא החלטה משמעותית. אליהן צריך להוסיף את השימוש השונה בדווין סמית' ובגיא פניני (של אחרי הפציעה), קיצור הרוטציה (הוצאת בורשטיין וג'ון שאייר), צמצום מספר הדקות של דמונד מאלט וההכנה הנכונה של בלו ואליהו. אבל למרות כל זאת, הצהובים ירדו להפסקה בפיגור מול קבוצה שנראה כי אפשר להכניע אותה.
"כדורסל משחקים 40 דקות". כן, זה משפט נדוש מאוד, אבל אף אחד לא ציפה למה שהתרחש ברבע השלישי בתל אביב, אחרי שקאנטו הוליכה בשתי נקודות בהפסקה. הרבע השלישי הביא עימו הגנה אגרסיבית של כל שחקן בניצוחו של יוגב אוחיון, שלא נתן לרכזים של קאנטו לעבור אותו בכדרור בעזרת הרבה לב ועבודה טובה עם הידיים והרגליים. כל שחקן במכבי מנע את קבלת הכדור מהשחקן עליו שמר, העזרה הייתה מצוינת וראינו הרבה אנרגיות בהיכל.
האיטלקים משכו את כל ההתקפות ל-24 שניות בתקווה שבסוף ייצא מזה משהו, אבל ברבע השלישי הם פשוט לא הצליחו לקלוע ולא הגיעו לזריקה פנויה אחת או לסל אחד קל. ריצת ה-5:23 של מכבי ברבע השלישי, כאשר הנקודות של קאנטו מגיעות רק מקו העונשין, הכריעו את המשחק.
כך צריכה קבוצה לשחק עם הגב לקיר. שוכחים את הפציעות, שוכחים את הטיסות המייגעות, שוכחים את העייפות ומוציאים לפועל תכנית משחק. בהתקפה ראינו הנעת כדור יותר טובה, ביצוע מסודר וסבלני בהתקפה (מעל 60 אחוזים מהשדה) ויחד עם הטירוף והאנרגיות של הקהל והשחקנים אז משיגים יתרון לפי התכנון ועומדים ביעדים. זהו כוחה של קבוצה. זה הערב שהמושג "כולם ביחד" מגיע לביצוע מושלם וללא פשרות.
המאמן האיטלקי טרינקיירי התבשם יותר מדי מהניצחון שלו בשבוע שעבר, התחיל להאמין להצהרות של עצמו ולא הבין שכל הראיונות וההצהרות הללו הכניסו אותו למלכודת דבש. הוא לא יצא מתבנית הניהול המשחק שלו והקפיא את ג'יאנלוקה באזילה יותר מדי זמן על הספסל ברבע השלישי. הוא לא שינה את טקטיקות המשחק שלו ולא עמד במבחן הגדול שהגיע ברבע השלישי, כאשר הקבוצה שלו נזקקה ליד מכוונת של מאמן. הוא פתאום התיישב או התחבא על הספסל ולא עמד כמו בזמן שקבוצתו הובילה.
אז מה הלאה? נכון שהסיפור עדיין לא נגמר ויימשך בעוד שבועיים במשחק הבית מול ז'לגיריס, אבל מה שאירע הפעם הוא עוד טוויסט בעלילה שאף במאי לא יכול לביים. כאשר יוגב אוחיון עבר בקיץ למכבי תל אביב, כמה אנשי כדורסל חשבו שבתחילת פברואר הוא יהיה השחקן החשוב ביותר בהגנה? שפתאום ייזכרו שהוא הרכז האמיתי בקבוצה יחד עם פאפאלוקאס ויסיים את המשחק המכריע הזה עם מאזן כל כך טוב? מסתבר שגם הגעתו של דמונד מאלט והוצאתו מהחמישיה לא פגעו באוחיון, שנתן הצגה שהזכירה לרבים את מוטי ארואסטי. ומי ששיחק, אימן או ראה וזוכר את הסגנון של ארואסטי, אז מסוגל להבין למה אני מתכוון. ומה עכשיו? שבוע גביע המדינה. בהצלחה לכולם.