שלא יהיה ספק: מפגש שמינית גמר האלופות בין מילאן לארסנל מהווה הזדמנות מצוינת לאיטלקים לעצור סחף של כמעט חמש שנים. מאז הניצחון בגמר 2007 באתונה על ליברפול 1:2, לא זו בלבד שמילאן נכשלה הלוך וחזור בשלב הנוקאאוט הראשון של הצ'מפיונס ליג – היא אף סיימה בכל פעם את חלקה במפעל בהדחה מרגלי יריבה אנגלית, תוך הפסד ביתי. ארסנל גברה עליה בשמינית גמר 2008 בסן סירו 0:2, מנצ'סטר יונייטד ניצחה ברבע גמר 2010 בגי'וזפה מיאצה 2:3, ואשתקד היתה זו טוטנהאם, בעונת הבכורה שלה במפעל, ששבה ממילאנו עם 0:1 קטן וענק. וזה עוד לא הכל. בעונת 08/09 השתחלה מילאן רק לגביע אופ"א. אפילו שם, בשלב הבתים, היא לא הצליחה להתגבר על הצנועה שביריבות האנגליות: 2:2 בפורטסמות'.
אבל עכשיו זו מילאן אחרת. מילאן מתחדשת המתהדרת לא רק בנוצות אליפות טריה, אלא אף – גם בזכות הסקודטו כמובן - בביטחון עצמי מתחזק. זוהי מילאן שלמרות עונה כאובה של פציעות והעדרויות, נמצאת בפסגת הליגה, בחצי גמר הגביע ובשמינית הצ'מפיונס, וכאשר היא נכשלת במבחן היופי, עומד לרשותה ולזכותה סוג משודרג של אופי – כמו בניצחון 1:2 אצל אודינזה בשבת שהושג בלי זלאטן איברהימוביץ', מרק ואן בומל, אלסנדרו נסטה, אלברטו אקווילאני, פאטו, קווין פרינס בואטנג, ג'נארו גאטוזו, אנטוניו קאסאנו, מתייה פלאמיני וכריסטיאן אביאטי – הרכב נעדרים שבעצמו יכול היה בקלות להתחרות על תואר.
בעיתות מצוקה, משתמשת הגירסה הזו של מילאן בגיזרה מוצקה. בעמוד שדרה של תנועה והחזקת כדור סבלניות, שליטה במרכז המגרש, והגנה סולידית להפליא – טיאגו סילבה הוא כיום אחד מהבלמים והמנהיגים הטובים בתבל. נקודת התורפה היא במחץ, באיתור הצ'אנס מול שער היריב. במחלקה הזאת מילאן וארסנל דומות השנה מאוד. שתיהן מסתמכות כמעט לחלוטין על בורג מרכזי נוצץ אחד. זלאטן במילאנו, רובין ואן פרסי בלונדון.
ביום טוב ושפוי של איברהימוביץ' אפשר לראות רחוק מאוד, משום שסביבו מתאספת ומזיעה חבורה מנוסה ומיומנת. הבעיה נעוצה בשותפים הברזילאים של השבדי להתקפה. לפאטו ולרוביניו יש עונה איומה. הברווז גם נפצע תדירות וגם איבד טונות של ביטחון וחדות, ועמיתו הוא הברווז האמיתי – ברווז צולע זה עידן ועידנים. רוביניו הוא צל של שחקן. שבר כלי. הנסיגה שלו נמשכת כבר שנים, והכירסום ביכולתו הגיע עד העצמות. כל כך הרבה פעמים התרומה שלו על כר הדשא היא שלילית, יותר נזק מתועלת.
באיירן מינכן שקלה בזמנו להביא את רוביניו לאליאנץ ארנה, רק שסילביו ברלוסקוני הקדים אותה. על זה אמר לא מזמן פאולו סרג'יו הברזילאי, שזכה עם באיירן בגביע האלופות ב-2001, כי "רוביניו הוא ההחתמה הטובה ביותר שבאיירן לא עשתה". אבל בסן סירו, מכת הפציעות וההרחקות של הרוסונרי מאפשרת לרוביניו לקבל מקום בהרכב מתוך חוסר ברירה. קנייה של קרלוס טבס היתה בוודאי מסדרת לרוביניו משבצת אישית קבועה על הספסל. אולי האפשרות הזו תיפול גם בידי מקסי לופס.
אבל בינתיים, ההזדמנות היותר סבירה של הרוסונרי לחלוף על פני התותחנים, נובעת מהתלות הארסנלית בהולנדי המעופף שלה. אפילו הסטטיסטיקה היבשה הפנומנאלית – 28 שערים מהם 22 בליגה (כמעט מחצית הכיבושים!) וארבעה באלופות – איננה עדות הולמת לדומיננטיות של הברומטר ואן פרסי בארסנל העונה. כי בנוסף לתוצרת על הלוח וההוצאה לפועל, RVP הוא גם המנהיג הכריזמטי של התותחנים, ההשראה והסמכות למסדר הצעירים של ארסן ונגר. מעשית, אם מילאן תצליח לנטרל את ההולנדי, סיכוייה לזעזע עמוקות את השלד של ארסנל, עולים על אלו של התותחנים לקעקע את מילאן על ידי בלימת כוח זלאטן.
כי השלד של ארסנל העונה רעוע ולא מצליח להתגבר ממש על אובדנם של ססק פברגאס וסמיר נאסרי. כמו אצל אלופת איטליה, תקציב התיקונים, חיזוקים ורכש של אנשי ארסנל נשאר מצומצם יחסית, ואף בשורה חדשה מהותית לא נחתה באמירויות באוגוסט ו/או ינואר. אבל יחי ההבדל הגדול: מילאן היא אלופה, והיא יכולה להרשות לעצמה להסתמך על הקיים בתוספת קורט פלפל וריענון פה ושם. ארסנל, לעומת זאת, בוטשת רגליה בדשדוש נטול תואר ואמורה לחפש את התוספת התופסת, ובוודאי לא להיפטר מהנכסים תמורת נזיד עדשים ולהחליפם בסימני שאלה.
אבל רק רגע: בארסנל כבר נמצאת קריאת תגר על טענות הקיפאון בסגל שלה. קוראים לה אלכס אוקסלייד צ'מברליין, והיא נראית בשבועות האחרונים בדיוק כמו התרופה שרשם הדוקטור נגד אנמיות קישורית ויצירתית. אבל הילד בן ה-18, שהגיע מאקדמיית סאות’המפטון תמורת 14 מיליון יורו, אחראי אמנם לשפע תקוות באמירויות, אבל גם לרגע שבו נדמה היה שארסן ונגר איבד את זה – בהפסד הביתי 2:1 למנצ'סטר יונייטד.
בדקה ה-73, במצב של 1:1, החליף ונגר את אוקסלייד-צ'מברלין באנדריי ארשאבין הוותיק. אם אוקסלייד מסמל את ההתחדשות הארסנלית, הרי שארשבין הוא סמל הריקבון המקצועי – כדורגלן שליחו נס: גם הדרדר לתהום היכולת וגם איבד את הלגיטימציה שלו בקרב האוהדים. המנג'ר הצרפתי לקח כבר מיליון החלטות כאלה ודומות. ברוב המקרים זה באמת אקט זניח. אבל הפעם העירה ההחלפה וההחלטה את כל שדי חוסר שביעות הרצון מריבצם. ואן פרסי מחה וצרח "לא, לא הוא", לעיני המצלמות. חלק ארי מ-60 אלף יושבי האמירויות שרק בוז לוונגר. האוטוריטה של המנג'ר ספגה בומבה בפנים. גם הקבוצה שלו – שב-17 הדקות הנותרות ספגה שער ונוצחה 2:1. יכול להיות שבסופו של יום, או עונה, המשוואה שנולדה - 7 שנים של בצורת פלוס 17 דקות תרעומת – תהיה אבן דרך בסימון סוף עידן בארסנל.
יכול להיות שגם מילאן תתרום למסיבת הפרידה. אבל חשוב להבהיר: יכול גם להיות שלא. זה לא שמילאן סופר-פייבוריטית. יש לה חסרונות וימים של OFF. זה לא שארסנל מכשכשת בתזזיתיות בזנב האנדרדוג. לא. יש לה יתרונות וימים של בשר – כמו ה-1:7 על בלקבורן והקאמבק בסנדרלנד בשבועיים החולפים. זו איפוא לא תחזית, כי אם הצבעה על מה שנראה כהזדמנות נוחה מהרגיל להשלמת ג'וב איטלקי על חשבון אנגלים.