להוציא סוכני נסיעות ומורים לנהיגה, כנראה שמאמן כדורגל זו המשרה הכי אוברייטד בעולם המערבי. במשחק עצמו קיימים יותר מדי משתנים רנדומליים בשביל שלמאמן באמת תוכל להיות השפעה ממשית. לדוגמא, היכולת של כל שחקן, להוציא את השוער, להגיע לכל מקום על המגרש או העובדה שהמשחק משוחק באמצעות הרגל ולא באמצעות היד, מה שהופך אותו לפחות מדויק ופחות מסודר. מעבר לכך, חוקי המשחק עצמם מקטינים את חשיבות המאמן.
הגבלת החילופים (שקיימת אך ורק בענף הזה מבין כל ענפי הספורט הקבוצתיים), המיעוט בעצירות שמקשה על העברת הוראות לשחקנים וכיוצא בזה. בקיצור, כל הדברים שהופכים את הכדורגל לספורט הפופולרי בעולם הם גם אלו שהופכים אותו למבולגן ביותר. וזה בסדר.
מה שלא בסדר זו גניבת הדעת המתמשכת שנעשית לטובת החשיבות של מאמן הכדורגל. גניבת דעת שהיא תוצאה של מנגנון שמורכב מהמאמנים עצמם והפרשנים למיניהם שעל פי רוב, הם אנשי כדורגל בעצמם ובעלי אינטרס בשימור המצב הקיים. צריך להבהיר, זה לא שאין צורך בסמכות כלשהי אבל מבט מפוכח יראה שיש באמת שני אלמנטים בלבד שמצריכים את הסמכות הזו: בחירת שחקנים, וזה כבר יותר תפקיד של מנג'ר או בכדורגל הישראלי, של בעלים, ופסיכולוגיה.
בתוך האלמנט השני כרוך הנושא של ההתמודדות עם התקשורת, הורדת הלחץ מהשחקנים, מוטיבציה. היבטים שבאים לידי ביטוי במשחקים החשובים באמת (ע"ע דרבי) אבל בשביל זה לא באמת צריך להבין בכדורגל. כל הניתוח הזה לא בא סתם כדי לחתור תחת 'מעמד המאמן' (עוד צירוף מילים שמאחוריו עומד משהו דבילי לחלוטין) אלא כדי להעלות פתרון מסוים למצבה של הקבוצה הכי אבודה בכדורגל הישראלי – מכבי תל אביב.
למה הכי אבודה? פשוט. מכבי חיפה סתם עוברת עונה רעה. הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, לעומת זאת, הן קורבן לבעיות שאפשר לזהות מאוד בקלות וגם אם הן לא ייפתרו בקרוב, לפחות אפשר לאבחן אותן. מכבי תל אביב, לעומת זאת, היא תעלומה. הבעלים הסבלני, הסגל הרחב, התקציב, הכול כבר נטחן ונאמר. בכל פעם שמישהו נדרש לספק הסבר לתופעה, מתחיל פסטיבל של קלישאות שבמקרה הטוב נשאר אמורפי וחסר משמעות (המונח DNA של מועדון עולה בראש בשלב זה) ובמקרה הרע נטפל לטרף הכי קל בסביבה, שזה בדרך כלל הזרים, השחקנים, המאמנים או המנהלים. וכך העניינים מתגלגלים כבר כמה שנים טובות בהן כל עמדה במכבי אוישה מחודש מספר פעמים והתוצאות זהות, עונה מאכזבת ובעיקר אינספור כשלונות בקרב על השליטה בעיר.
אולי שווה לנסות משהו חדש. או מישהו חדש, ובהתחשב בכל מה שנרשם לעיל, אני חושב שאני יודע מי האיש הזה – גלעד מאור. מאמן מכבי ראשון לציון בכדוריד הוא המכביסט הכי גדול במדינה היום, להוציא את שמעון מזרחי. מאור נכנס לתוך הענף כשהיה תחת הגמוניה מוחלטת של היריבה העירונית ועמד בראש הקבוצה שהפכה את אותה הגמוניה ב-180 מעלות. שש האליפויות האחרונות של מכבי ראשון הגיעו מאז עונת 2004/05 בה התמנה בפעם השניה למאמן הקבוצה. העובדה הזו לבדה מספיקה כדי להוכיח שהוא ראוי אבל מעבר לכך, כל מי שצפה בקצת כדוריד בשנים האחרונות יודע שמאור הוא פסיכולוג בחסד, גנב דעת במימדים גוטמניים (לא לטעות, זה לא דבר רע. ההיפך, זו תכונת אופי קריטית להצלחה בספורט הישראלי) ומעבר להכול, ווינר.
אחד שיעשה כל מה שצריך בשביל לנצח. נכון, יש לו רקע אפסי בכדורגל אבל זה לא באמת משנה. בחירת השחקנים תהיה גם ככה באחריותו של ג'ק אנגלידיס או איזה איש מקצוע אירופאי שיקריצו. קביעת ההרכב והמערך זו שמימה שכל אוהד יכול לעשות לפחות ברמה של מאמן בליגת העל והשאר זה באמת דברים שהשחקנים כבר אמורים לדעת לבד.
כל מה שמכבי צריכה לעשות זה להתגבר על גל האנטי הראשוני שיוולד מתוך רפלקס ההגנה העצמית של כל אותם אנשים שחוששים ל'מעמד המאמן'. ובנוסף להתעלם מהעובדה שמרבית בני האדם לא מגיבים טוב לשינויים מקוריים, אבל ברגע שהאבק ישקע ומאור יתחיל לעשות את שלו, זו רק שאלה של זמן עד שמכבי תשוב להיות המפלצת הדורסנית שכולם אוהבים לשנוא. מעבר לכך, לכו תדעו, זו יכולה להיות תחילתה של מהפיכה.