עמי פזטל. אמל פלאח. יהושע גרוס. זיכרו את השמות האלה. זיכרו אותם היטב. שננו אותם לבניכם. לבנותיכם. לא מסי, לא רונאלדו, לא פלה. פזטל. פלאח. גרוס. עוד פעם: פזטל. פלאח. גרוס. אלה הקברנים. אלה האנשים שגררו את הכדורגל הישראלי לקבורת חמור.
כשהבן שלך, גבירתי, יבקש ללכת לכדורגל, דעי מה שתשיבי: פזטל, פלאח, גרוס. כשהבת שלך, אדוני, תרצה ללכת איתך לדרבי, דע מה שתשיב: פזטל. פלאח. גרוס. במסכת שבת שבתלמוד הבבלי מוצאים את הדברים פשוטים וברורים: "תניא רבי יוסי בן אלישע אומר - אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל". מה יש להוסיף? חוץ אולי מלתת בדיינים שמות: פזטל, פלאח, גרוס.
אדם חסר ישע שוכב על הקרקע וסדרן של קבוצת כדורגל עם תג רשמי בועט בראשו. פזטל. פלאח. גרוס. הם מצאו נסיבות מקלות. הם מבינים. הם לא רוצים הכרעה על השולחן. בעונה הבאה. פזטל. פלאח. גרוס. אדם מוכה שוכב על הרצפה וקלגס רשמי בועט בראשו. ואש לא יצאה מהשמיים. והארץ לא פערה את פיה. ובסדום שעל גדות הירקון לא קם צדיק. רדיוס עם קהל. עבר נקי. עיניים מפלבלות.
"מראות קשים ומזוויעים", כתבו פזטל, פלאח, גרוס. קשים? בוודאי. מזוויעים? לא אותם. כי יש אבל. הם מצאו אבל. פזטל. פלאח. גרוס. בטח שהם מצאו אבל. חשבתם שהם לא ימצאו אבל? בשביל זה הרי מינו אותם. למצוא אבל. בשפה נקייה. מכובסת. "אך כאמור סברנו". הם סברו. פזטל. פלאח. גרוס. סברו. ואל תגידו לוזונים. הלוזונים לא ישבו על כס המשפט. ישבו שם פזטל, פלאח, גרוס. לבדם. רק הם ומצפונם. והם הכריעו. בעצמם. הם ומצפונם. המצפון של פזטל. המצפון של פלאח. המצפון של גרוס.
רבי יוסי בן אלישע המשיך וצפה את נזקם של דיינים "עוקרי יושרה": "נ' פורענויות כנגד נ' עבירות שבידם". חמישים מכות יוכה הכדורגל הישראלי כנגד דייני העוון שלו. חמישים מכות. וכשכל אחת ואחת מהן תיפול על ראשנו - והיא תיפול - אל תתהו מה עווינו, מה חטאנו ומה פשענו. אל תשאלו מה עוול או מה עשה הילד שנמחץ, מה פשע הגבר שנדקר, מה חטא השופט שאבריו רוצצו. התשובה מהדהדת כבר כמעט אלפיים שנה: "כל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל". ותנו בהם שמות: פזטל. פלאח. גרוס.