התפאורה הייתה אדירה, האווירה כבירה, והדרבי דה לה מדונינה ענה על הציפיות. כמה מצער, כי הציפיות הפעם היו כה נמוכות. במקום שהדרבי הזה יוציא את מילאן ואינטר מהקופסה, הוא אושש את החששות: הרוסונרי והנראזורי לא יקראו העונה תגר על התארים החשובים, ואולי גרוע מזאת – לא יציתו ויסעירו את הדמיון.
אוהדי המילאנזיות יכולים אולי להבין, וגם להשלים – בלב כבד – עם ההחלטות של סילביו ברלוסקוני ומאסימו מוראטי להדק את החגורה הפיננסית, לכווץ את הארנק, לדאוג לעתיד ולא להווה. אבל הבעיה הגדולה יותר, כפי שנחשפה אמש בדרבי, זה לא ויתור על סקודטו או גביע אירופאי, אלא הסתפקות במועט גם במישור האמנותי, יצירתי, בידורי. מילאן (במיוחד) ואינטר של הדרבי הציגו כדורגל יבש ועבש. היוקרה, מוניטין, אתגר, אכסניה – כל אלו לא סייעו להן לקבל השראה. כנראה משום שזה מה יש.
עם כל הכבוד לעבודה הגנתית מיומנת – אמנות איטלקית בפני עצמה – היא לעולם לא תספק בפני עצמה, ללא קריאטיביות ולפחות קורטוב מעוף בקישור ובחוד. למילאן אין את זה. רק שניים משחקניה כבשו העונה בליגה, והם אפילו לא שיחקו הפעם ביחד. זה (פאציני) החליף את זה (א-שעראווי). בכלל, מילאן נראתה כמו הקבוצות האנגליות ההן של ימי הביניים, ששלחו כדורים לאגף, הגביהו לרחבה, והמתינו למשיח ואשתו שאולי במקרה ייתקלו בכדור שכזה וגם יזכרו מה עושים איתו. ועוד לא אמרנו מילה על מרכז שדה שבו ריקרדו מונטוליבו אכן מוכיח שהוא אחד משחקני האוברייטד הגדולים בכל הזמנים בסרייה A, ועל הגנה לא יציבה שעוד לא שיחקה שני מפגשים רצופים באותו הרכב.
שבעה שערים בשבעה משחקים. שבע נקודות בשבעה משחקים. מה שבע? הטבלה והסטטיסטיקה הללו לא משקרות. זוהי מילאן בציר 2013, שבניגוד לאינטר לא יכולה אפילו להתנחם בחסרונם של מאורות גדולים בהרכב. אלשנדרו פאטו ואנטוניו נוצ'רינו הם אולי פצועים עכשוויים המסוגלים, בתיאוריה, להוסיף ניצוץ ופלפל, אבל מעשית גם הם חייבים בראש ובראשונה לנער את האבק והחלודה שדבקו בהם בחודשים האחרונים, ועל זה לא יחתום לנו אף סוכן ביטוח מתחיל.השחורים-כחולים, לעומת זאת, בוודאי ממלמלים כל הזמן מתחת לשפתותיהם "ווסלי סניידר, ווסלי סניידר". ההולנדי הוא אכן מקור לגאווה ופנטזיה. ביום טוב הוא באמת מסוגל להביא את האור. אבל כדי להיות במערכת השמש הספורטיבית, אינטר האפרורית זקוקה להמון אור, כזה המוקרן על ידי הרבה יותר מכוכב אחד.
גם בקורבה נורד יסכימו בוודאי שניצחון אמש הוא עניין של פרסטיז'ה ותו לא. אינטר הייתה יעילה ואנמית. אפקטיבית ופאסיבית. ההופעה שלה הוכתבה מהכיבוש המקרי בפתיחה. העורף והקישור האחורי שלה בנויים על ניסיון וסולידיות, אבל כמה חבל שגם מרכז השדה הקדמי וההתקפה מצטיינים בעיקר בניסיון וסולידיות. שם זקוקים הנראזורי לזיקוקין די נור, אבל בינתיים כאמור רק סניידר מחזיק בסחורה הזו. קוטיניו רמז בטרום העונה שהוא עשוי להצטרף לצוות הווי ובידור, אך כפי שלמדנו אמש, הוא עדיין בחזרות.
דייגו מיליטו כבש אשתקד את השלושער הראשון בדרבי דה לה מדונינה מאז 1953. הוא חלוץ מצוין עם מוסר עבודה מעולה וחושים חדים, אבל הוא בן 33 והוא בנסיגה טבעית. לצידו משתף פעולה אנטוניו קאסאנו בן ה-30. גם הוא כבר ירד מרוב נכסיו העתירים ומוצא הרבה יותר דקות אלמוניות מאשר מסחררות. אינטר גדולה לא יכולה להסתמך על התקפה בת 63.
אבל ברלוסקוני ומוראטי ערים למצב, ואולי אפילו התכוננו לתסריט הזה. ההיצמדות שלהם למאמנים שלא מן השורה הראשונה, מעידה אף היא על פסק הזמן המחושב שהם לקחו. כל עוד זה נוגע לקבוצות שלהם, זו זכותם, והם יידרשו להתמודד עם ההשלכות והאוהדים הממורמרים. אלא שמה שהם לא יכולים היו להביא בחשבון, זה שהדרבי הגדול-קטן שלהם ישוחק במקביל לקלאסיקו הספרדי.
הצורה בה ברצלונה וריאל שוב סחפו את ההמונים, העניקו ספקטקל, ענו לציפיות האסטרונומיות והציבו רף בשמיים – גרמה לכך שעולם ומלואו יערוך הבוקר השוואה ויציג את הלילה העגום בסן סירו כהוכחה לכרסום מאכזב במעמדו וערכו של הכדורגל האיטלקי כולו. כפי שטוקבקיסט מתוסכל סיכם עניין: "אני זוכר את הימים בהם בדרבי הזה שיחקו זלאטן איברהימוביץ', אלסנדרו נסטה, מאיקון, לוסיו, סיידורף, טיאגו סילבה וז'וליו סזאר. חכו רגע, זה היה בעונה שעברה".