לכל אחד יש את הבנים המועדפים שלו, ואני לא מדבר דווקא על הורים. לבוסים יש את העובדים שהם מעדיפים, למורים יש את התלמידים שהם מעדיפים. וגם לאנשי תקשורת יש את הדמויות שהם מעדיפים. זה יכול להיות תוצאה של חיבור רגשי או של קשר ממשי.
לעתים קורה שמספר מספיק גדול של אנשי תקשורת מעדיפים את אותה הדמות, וכך קורה שהיא הופכת מבחינה מסויימת לאתרוג. לפרי מוגן. בהרבה מאוד מקרים (בטח אם התקשורת עושה את תפקידה נאמנה, אבל גם אם לא כל כך), אותה דמות מוגנת זוכה במעמד הזה מסיבות די מוצדקות. אבל גם זה עדיין לא מכשיר את עצם קיומו של המעמד.
כי כשזה קורה, גם אם הסיבה שאיש תקשורת מסויים מעדיף את אותה הדמות היא מוצדקת לגמרי - העובדה שיש כמה גורמים שמעדיפים את אותה הדמות מביאה לכך שהסיקור כלפיה הופך אוהד מדי. מגן מדי. לא ביקורתי מספיק. ומשם הדרך לסיקור מוטה ולא שוויוני ולא כן כבר באמת קצרה. ואז אנחנו חוטאים למטרה שלנו.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? בגלל שאריק זאבי מודיע היום על פרישה - ואריק זאבי הוא אחד הספורטאים שדמותם תואמת לתיאור הנ"ל יותר מכל. אתם מוזמנים לחזור לסיקור כבר מסוף השבוע שעבר, כש"ידיעות אחרונות" יצאו עם הסיפור ראשונים והודיעו שהשבוע זאבי עומד לפרוש. ואתם מוזמנים להסתובב ברחבי הרשת, לפתוח עיתונים ולדבר עם זרים ברחוב או באוטובוס או בקיוסק.
ברובם המכריע של המקרים אתם תתקלו באהדה מתפרצת, באהבה חסרת גבולות, במחמאות ובפרגון אינסופיים. אתם תראו שאנשים מכתירים אותו לספורטאי הישראלי הגדול אי פעם. אתם תשמעו שוב ושוב שהוא זכה ארבע פעמים באליפות אירופה, ויספרו לכם גם על המדליה האולימפית ועל זאת מאליפות העולם. אתם תתקלו יותר מפעם אחת בכינויים כמו "מלח הארץ" ובאנשים שיקראו לו להיכנס לפוליטיקה. אמהות יספרו שהן חולמות שיהיה להן בן כזה, אבות יגלו שתמיד רצו להיות כמוהו. והכל יהיה נכון. אבל זה יהיה מוגזם.
החיוך שלו, הגומות שלו (יש לו גומות? אולי אני מדמיין אותן), הקול שלו, העיניים שלו, ההצלחות שלו, ההתרגשות שלו, הכישלונות שלו, הדמעות שלו. הוא קנה אותנו. לאורך קריירה ארוכה ומוצלחת הפכנו מאוהדיו לאוהביו. הוא הרוויח את זה. הוא הרוויח את זה בכנות שלו ובהישגים שלו. בפתיחות שלו ובישראליות היפהפייה שלו. ואנחנו נפלנו בקסמים האלה ובמדליות האלה. וכולם נשבו בזה גם היום.
מה היו יותר - הצלחות או אכזבות?
אבל אנחנו - מדינה שצמאה לכל שביב הצלחה ספורטיבית ותקשורת שלעיתים בוחרת לה בקפידה אתרוג או שניים ולא מרפה מהם - לא נעשה צדק עם הקריירה של זאבי ועם איכותו האמיתית כספורטאי אם נתמקד רק בכל הדברים האלה כפי שהוצגו עד עכשיו. אנחנו לא נעשה צדק אם לא נספר לכם שבעצם הקריירה של זאבי כללה מספר גדול יותר של אכזבות מאשר הצלחות. שבעצם הוא לא מיצה את מלוא הפוטנציאל שלו. שבעצם הוא פורש עם מורשת מקצועית בעייתית.
ראשית, חשוב להכניס דברים לפרופורציות. כן, לזאבי יש 4 אליפויות אירופה (והוא גם היה בשנה שעברה לאלוף היבשת המבוגר אי פעם). והוא הוסיף להן עוד מדלית כסף אחת וארבע מארד. אתם סופרים נכון - לזאבי יש 9 מדליות מאליפות אירופה (שמתקיימת כל שנה). אבל זו לא הייתה יותר מאשר הפגנת דומיננטיות בחצר האחורית של הג'ודו העולמי. כי הג'ודו של אירופה הוא ממש לא אינדיקציה לאיכות הג'ודו בעולם.
164 מדליות זהב חולקו ב-7 אליפויות העולם ו-4 האולימפיאדות מאז 1999, מדינות אירופה הסתפקו ב-58 מהן, אף לא אחת מהן של אריק זאבי. והסיבה שהוא לא חתום על אף אחת מהן היא שביום התחרות, יותר מדי פעמים זאבי פשוט לא היה מספיק טוב. לא חוסר מזל. לא הגרלה קשה. פשוט לא מספיק טוב.
וכך, למרות שהשתתף ב-4 מהדורות של המשחקים האולימפיים וב-7 מהדורות של אליפות העולם (כלומר, 11 טורנירים), הוא חזר מהם בסך הכל עם מדליית כסף אחת (אליפות העולם ב-2001) ומדליית ארד אחת (אתונה 2004). שתי מדליות, בלי זהב, ממספר דו ספרתי של טורנירים. וחובה להזכיר שהמדליה היחידה שלו מאליפות העולם הגיעה במשקל הפתוח, אחרי שבמשקל שלו (עד 100 ק"ג) כשל. זו המציאות.
הקשר בין מוכנות ללוזריות
והמציאות נהיית עוד פחות נוצצת כשנזכרים בשני הביקורים האחרונים של זאבי במשחקים האולימפיים, שהם בלי שום ספק פסגת הענף. מאזנו בשני הטורנירים האולימפיים של 2008 ו-2012 הוא ניצחון אחד ושלושה הפסדים ואת הקריירה האולימפית שלו זאבי סיים למעשה עם שלושה הפסדים רצופים. האחרון שבהם, המביך והזכור מכולם, בסיבוב הראשון בלונדון, תוך 43 שניות, ליריב לא מדורג.
כולנו מומחי ג'ודו ואנחנו יודעים - ככה זה הספורט הזה, שתחרות בו בנויה מיום אחד, וביום אחד הכל יכול לקרות. בערך. אבל השורה התחתונה היא שזאבי יצא בקריירה שלו ל-11 תחרויות עולמיות גדולות, וזכה בהן במדליה אחת (שהוא התכוון לזכות בה כשיצא לטורניר). 11 פעמים הוא כשל. זה אחוז רע מאוד. זאת אומרת, זה אחוז רע מאוד למי שאמור להיות אחד הטובים בעולם. אבל כנראה שזה לא מה שזאבי היה בעשור וקצת האחרונים. כנראה שקצת הגזמנו.
בעצם, כשחושבים על זה, המורשת המקצועית שהוא משאיר אחריו, עם 2 מדליות מ-11 טורנירים גדולים, ועם שתי אולימפיאדות אחרונות בהן כשל לגמרי ביום התחרויות, היא מורשת קצת צ'וקרית, קצת לוזרית. יותר מפעם אחת ראינו את זאבי מגיע ליום הגדול כשהוא קצת נינוח מדי, לא חד מספיק, לא מוכן מנטלית. והקשר בין חוסר מוכנות מנטלית לבין לוזריות גדול מאוד.
בסופו של דבר, הכל מסתכם בציפיות ופרופורציות. הציפיות שלנו מזאבי היו משל היה אחד מ-3 או 5 הג'ודוקות הטובים בעולם במשקלו בעשור וקצת האחרונים. הן היו מוגזמות, והוא באמת לא עמד בהן. יחד עם זאת, כשהצליח יצאנו מגדרינו, וכשנכשל ליטפנו וחיבקנו. ככה שמשהו כאן לא מאוזן. זו כמובן לא אשמתו של זאבי. זו אשמתנו. כולנו. אנחנו התחלנו עם זה. ובין שלל הברכות, התודות, המחמאות והאיחולים, היום בו זאבי פורש נראה כמו יום טוב להפסיק עם זה.