ב-28 באוקטובר 1992 חזרה נבחרת ישראל להתחרות תחת דגלה של אופ"א, כשהתמודדה במוקדמות מונדיאל 1994. עם שלמה שרף על הקווים ודור צעיר ומוכשר שהתדפק על הדלת, גם התבוסה 5:2 בווינה לא הצליחה לעצור את התחושה שגל חדש שוטף את הכדורגל הישראלי. שעידן חדש נמצא ממש מעבר לפינה. אבל באותו ערב קריר בפראטר סטאדיון, בצד השני של המגרש עמדה נבחרת ש-90 הדקות האלה לא היוו בשבילה נקודת זינוק, כי אם קו סיום. על הספסל של נבחרת אוסטריה ישב, כשהוא מכוסה בשמיכה, כחוש וחלש, המאמן האוסטרי ארנסט האפל. 17 יום לאחר מכן, ב-14 בנובמבר 1992 – לפני 20 שנה בדיוק – האפל הלך לעולמו בגלל מחלת הסרטן איתה חי כ-6 שנים. עוד באותה שנה, אותו אצטדיון כבר שינה את שמו לארנסט האפל סטאדיון. בכל זאת, מדובר באחד המאמנים הגדולים בתולדות הכדורגל העולמי.
בכל רשימה שמכבדת את עצמה שמנסה לדרג את המאמנים הטובים, המוצלחים והחשובים בתולדות המשחק תמצאו את האפל. הרבט צ'פמן, בלה גוטמן, ויטוריו פוצו, הלניו הררה, מיגל מוניוז, ג'וק סטיין, רינוס מיכלס, בוב פייזלי, אריגו סאקי, ביל שנקלי, מאט באזבי, אלכס פרגוסון, אוטמאר היצפלד, ארסן ונגר וז'וזה מוריניו הם כמעט כולם שמות מפורסמים יותר בקרב חובבי כדורגל מן השורה, שמבחינתם האפל הוא לא יותר מהאיש שעל שמו נקרא האצטדיון הלאומי של אוסטריה. אבל בעוד סיפורם של כל השמות שהוזכרו כאן יספר את תולדות הענף ואת התפתחות המשחק – הסיפור הזה יהיה רחוק מלהיות שלם ללא חלקו של האפל.
האפל, שנולד בווינה ב-29 בנובמבר, 1925 החל לשחק בראפיד וינה כבר ב-1938, ימים בהם הכדורגל האוסטרי הגדול של שנות השלושים התפוגג כשגרמניה הנאצית, שכבשה את אוסטריה, פירקה את הנבחרת האוסטרית המפוארת של אותם ימים בדרישה ששחקנים "ממולדתו של היטלר" ישחקו עבור נבחרת גרמניה. הסיבה שהנאצים לא הסתפקו בשחקנים שלהם הייתה שבאותו עשור לאוסטרים באמת הייתה את אחת הנבחרות הטובות בעולם, ואולי אף המתקדמת מכולן. ה"וונדרטים", נבחרת הפלא של אותו עשור, שהגיעה לחצי גמר המונדיאל ב-1934 ורשמה כמה רצפים ארוכים של משחקים ללא הפסד, התבססה על משחק מסירות מודרני אותו הביא לאוסטריה ג'ימי הוגאן, שאתם קריירת האימון שלו ביבשת התחיל עם נבחרת הולנד ב-1910, ומשך המשיך לשנתיים באוסטריה וינה.
על הכדורגל הזה האפל גדל, וכבר כבלם (שכבש 34 שערים בקריירה ב-282 משחקים) הדגים את הקדמה, הגמישות והגאונות הטקטית שלו. ב-42, בגיל 17, עלה לבוגרים של ראפיד, ומלבד הפסקה של שנה ב-55/6 לטובת ראסינג פאריס שיחק בקבוצה בה גדל עד שפרש ב-1959. הוא זכה עם המועדון ב-6 אליפויות, גביע, ובגביע מרכז אירופה, אבל כשנבחר לשחקן הגדול בתולדות הקבוצה זה ממש לא היה רק בזכות ההישגים. זה היה כי בין היתר, האפל היה מהבלמים הראשונים שהחלו לעצב את התפקיד שבשנות השישים והשבעים כבר קיבל את השם "ליברו" ומאוחר יותר כונה "סוויפר". בלם שעומד מאחורי ההגנה אבל טוב מספיק טכנית כדי להשתתף בבניית ההתקפות בעזרת גיחות מהמרכז קדימה. עמדה שפרנץ בקנבאואר בנה עלייה קריירת ענק.
השם "ליברו", שמשמעותו חופש, מבטא את החידוש המשמעותי ביותר שהעמדה הזו מסמלת – לא עוד שחקן המוגבל לאזור אחד במגרש, לא עוד שחקן המוגבל להגנה או התקפה בלבד. הנקודה האחת הזו, של שחקני הגנה שעושים התקפה ושחקני התקפה שעושים הגנה, של שחקנים שזזים בצורה חופשית יותר על המגרש ומחליפים מקומות, היא היא שעומדת במרכז ה"טוטאל פוטבול" הכל כך מוכר. היסטוריונים של המשחק טוענים שאוסטריה של שנות ה-30 שיחקה בעצמה גרסה מאוד מוקדמת של "טוטאל פוטבול" (שם שניתן לשיטה רק ב-1974), וגם נבחרת הזהב ההונגרית של שנות החמישים מקבלת קרדיט על קידום ופיתוח הרעיון.
אלא שבדרך כלל השיח על הטוטאל פוטבול נוטה לקפוץ מה"מייטי מגיארס" של פרנץ פושקאש וחבריו הענקיים היישר אל רינוס מיכלס, יוהאן קרוייף ואיאקס של תחילת שנות השבעים ונבחרת הולנד של 74. אבל גם כאן שיחק האפל תפקיד מכריע.
האפל הגיע לעבוד בהולנד כבר ב-1962, כשמונה למאמן דן האג. בעונה האחרונה שלו שם הוא גם הביא למועדון את הגביע הראשון בתולדותיו, אבל עד אז הספיק לספוג עוד ועוד מההשפעות של הכדורגל החדש הזה, שבאותם ימים החל פורח בהולנד. ב-68 עבר לאמן את פיינורד, וכאן כבר חלקו בפיתוח הטוטאל פוטבול נהיה משמעותי במיוחד. באותה עונה הצטרף לקבוצה ווילם ואן הנחם, קשר מרכזי הולנדי, והאפל בנה סביבו מערך פרגמטי וחדשני של 4-3-3 – המערך המזוהה ביותר כיום עם הטוטאל פוטבול. ואן הנחם שיחק בפיינורד עד 76, ובמונדיאל של 74 – זה שנחקק בזיכרון הקולקטיבי כמונדיאל של איאקס, מיכלס וקרוייף – היכולות של ואן הנחם במרכז המגרש היו אלה שאיפשרו את הצלחת הטוטאל פוטבול, לא פחות מאשר כישוריו ההתקפיים של קרוייף.
ב-1970, לפני שאיאקס של קרוייף ומיכלס השתלטה על אירופה, פיינורד של האפל הייתה זו שזכתה באליפות אירופה עם הכדורגל הזה. בספרו המופלא “Inverting the Pyramind”, המגולל את תולדות ההתפתחות הטקטית בכדורגל העולמי, מציין ג'ונתן ווילסון משחק אחד בין פיינורד לאיאקס בסוף שנות השישים שהסתיים בתיקו. האפל עלה כבר עם ה-4-3-3 הגמיש שלו, מול ה-4-2-4 של מיכלס. לפי ווילסון, התוצאה הסופית וההצלחה של פיינורד באותה שנה היו אלה ששיכנעו את מיכלס לעבור גם הוא ל-4-3-3.
ארבע שנים אחרי אותו מונדיאל, שנגמר בהפסד כואב בגמר לגרמניה, והפעם ללא קרוייף ו-ואן הנחם שנשארו בבית, הולנד שוב הגיעה לגמר מונדיאל, ושוב ספגה הפסד אכזרי במיוחד, הפעם נגד המארחת ארגנטינה. עם נבחרת מוכשרת פחות, וכשמרבית הכוכבים שעוד נותרו מ-74 כבר היו בשלהי הקריירה שלהם, הכדורגל של הולנד ב-78 היה לא פחות מרשים ויעיל מזה של 74. מי שהיה על הקווים ואיפשר לכל זה לקרות היה אחד, ארנסט האפל.
אבל גדולתו של האפל לא מתבטאת רק בהשפעה המכרעת שלו על התפתחות משחק הכדורגל. גם גליון ההישגים עומד לצידו. כשחקן, מעבר לתארים עם ראפיד, הוא היה חלק מרכזי בנבחרת אוסטריה שסיימה במקום השלישי במונדיאל 54. כמאמן הוא הפך את המבורג לאימפריה הגרמנית האחרונה שהיא לא באיירן מינכן או בורוסיה דורטמונד, וזכה גם איתה באליפות אירופה ב-83– מה שהפך אותו לראשון שזוכה בתואר הזה עם שתי קבוצות שונות (מאז, היצפלד ומוריניו עשו זאת בעצמם). לאורך הקריירה העשירה שלו הוא זכה באליפויות בהולנד, בלגיה, גרמניה ואוסטריה, והיה לראשון שזוכה באליפות בארבע ליגות שונות באירופה (גם את זה, אגב, מוריניו השיג).
בסך הכל, הרבה קווים משותפים היו בין מיכלס להאפל בנוגע להישגיות, לשיטת המשחק, וליכולת הנפלאה שלהם לאגד חבורה של שחקני על עם אגו גדול לכדי יחידה אחת מלוכדת. אבל היה הבדל מרכזי אחד ביניהם. בעוד מיכלס נחשב לאבא של השחקנים, האפל, שידע לא פחות מ-5 שפות, היה אישיות הרבה יותר סגורה וקשוחה. הוא לא הרבה לדבר עם חניכיו, מול העיתונאים אפילו שידר מעט ניכור והתייחס אליהם פעמים רבות בבוז. אבל ביסודו של דבר כל הסובבים אותו תמיד הכירו לו תודה והיו קשובים לו. "הוא היה טקטיקן גדול, אבל בניגוד לרבים מהטקטיקנים הוא מאוד אהב כדורגל התקפי. הוא היה אחד המאמנים המכובדים והמשפיעים בהיסטוריה", כתב עליו העיתונאי הגרמני אולי האסה. ושלמה שרף, שאימן נגדו במשחקו האחרון בחייו, מוסיף: "הוא היה בדרגה אחת עם הענקים, עם הגדולים ביותר. הוא היה מהאנשים שהניעו את המשחק קדימה וקיבל את מלוא הכבוד, עד לרגע האחרון".
איך שלא מסתכלים על זה, האפל, קשוח וחדשן, אלגנטי ועובד קשה, גאון כדורגל – הוא אחד האנשים החשובים, המשפיעים והמוצלחים שעברו בכדורגל האירופאי אי פעם. 20 השנים שחלפו מאז מותו, כשהטוטאל פוטבול לצורותיו עדיין מתפתח ומנצח טורנירים, אמורות אם כבר רק לחזק את ההבנה הזו. גם אם רבים מאוהדי ברצלונה הצעירים כלל לא יודעים מי הוא.