אוקיי, אז העולם מגיע אל קיצו והרבה דברים גרועים ייגמרו. אבל גם הרבה דברים טובים. אחד מהם הוא הספורט. כדי שמישהו יוכל להתחיל אותו מחדש כאן או בכוכב אחר, ביקשנו לקבץ רגעים שמגדירים, ברמה הכי אישית שיש, את מהות הספורט. התכנית היא להכניס את כל הרגעים האלה להארד דיסק של לפ טופ ממוגן, מן קפסולת זמן עם קטעי וידאו והכל, ולשגר לחלל. שידעו מה הלך פה. שידעו איך להתחיל מחדש.
גדול מהחיים
אם יש קו מקשר בין הספורט בעולם הפרימיטיבי והאלים של יוון העתיקה, בה אנשים נלחמו אחד בשני למוות, לבין הספורט במאה העשרים, לא תצטרכו ללכת רחוק יותר מהראשון באוקטובר 1975 כדי למצוא אותו, בקרב האגרוף בין מוחמד עלי לג'ו פרייז'ר – הת'רילה אין מאנילה. כל מה שקשור לקרב הזה הוא גדול מהחיים, חד פעמי וכזה שחורג בהרבה מגבולות הזירה. מפגש שלישי בין שני יריבים שניצחו כבר אחד את השני, ושבאמת שנאו אחד את השני. כשעלי העליב את פרייז'ר וקרא לו "גורילה. אלוף של הלבנים, הדוד תום", היה ברור שהכול יהיה מוטל על הכף בקרב הזה. המיקום של הקרב במאנילה שבפיליפינים רק הוסיף לאווירה. אולם לא ממוזג בתנאים פרימיטיביים, לעיני קהל צמא דם, הבטיח קרב לחיים ולמוות, ובמקרה הזה באמת שלא היה מדובר בקלישאה.
מה שהתפתח משם היה כל כך אכזרי שגם מי שיצפה עוד עשרות שנים בקרב יופתע שאפשר להכות ולספוג כל כך הרבה וכל כך חזק, ולהישאר עומד על הרגליים. הקרב הזה היה יכול להימשך עד היום לולא המאמן של פרייז'ר, שחשש לחייו, ביקש להפסיק את הקרב לפני הסיבוב ה-15 והאחרון, רגע לפני שעלי נכנע בעצמו. אחרי הקרב, עלי הגאוותן לא חגג את הניצחון והודה שמעולם לא הרגיש "קרוב יותר למוות", ואף הגדיר את פרייז'ר כמתאגרף הטוב ביותר בעולם, "לצידו". זה גם היה קו פרשת המים מבחינת עולם האגרוף, הקרב, שהציג את כל הסכנות שיש באגרוף וגם זה שסימן שמכאן הענף יכול רק לרדת. אם חייזר ימצא את ההארד דיסק שאנחנו מכינים כאן, צפייה אחת בקרב הזה והוא יחשוב פעמיים אם להתעסק עם המין האנושי. (גבריאל היידו)
נסיך וג'נטלמן
זה קרה ב-13 במאי 2012 בטורינו, איטליה. 222 ימים בדיוק לפני שהעולם הגיע לקיצו, הוא נעצר בפעם הראשונה. 58 דקות אחרי שהמשחק התחיל, הוא הסתיים. השלט עם המספר 10 הונף בפעם האחרונה, ולשום דבר אחר כבר לא היתה משמעות. הכל נעצר. נגמר. הוא לחץ ידיים, נפרד מהחברים, הודה לשופט, מחא כפיים והתיישב. ואז הכל התפוצץ.
הוא קם, וההצגה המרגשת בתבל יצאה לדרך, הרגע הספורטיבי המדהים ביותר אי פעם, התרחש ממש לנגד עיניי. בלי כדור, בלי לוח תוצאות, בלי מגרש ובלי משחק. עוצמה בלתי מוסברת, שיכול לייצר רק ספורטאי טהור, אמיתי. עמדנו שם, 41 אלף איש עם דמעות בעיניים, וראינו את הגדול מכולם. רצינו לקרוא לו, לגעת בו, לבכות איתו, להגיד תודה. להיפרד מהאיש שסירב לעזוב גם כשירדנו ליגה, כי "ג'נטלמן לא נוטש את הגברת שלו". כל כך פשוט, כל כך עצום, בדיוק כמוהו. מספרים שהיה משחק על הדשא באותם רגעים, אבל זו בדייה. שום דבר לא קרה אז, שום דבר גם לא קרה מאז. הייתי שם כשהעולם נעצר בפעם הראשונה, וזה בכלל לא משנה איפה אהיה כשהוא ייעצר שוב. (ניר קינן)
גוף ונשמה
אם נלך אחורה, לשורשיו האמיתיים של הספורט, נגלה שכל הענפים מסתכמים באותו דפוס חוזר: שני צדדים עושים כל שביכולתם על מנת לגבור על האחר. אותם שורשים, אגב, מגיעים לתחרויות ספורט בעלי גורם סיכון גדול בהרבה מאלה שאנחנו מכירים היום – לא תחרויות על כסף או על כבוד, אלא על הזכות לחיות.
מי שמחפש את אותם אלמנטים – מסירות, סכנה ומנטליות של "אין מחר" – יתקשה למצוא אותם אצל כריסטיאנו רונאלדו ולברון ג'יימס. הוא כן ימצא אותם אצל ג'וניור דוס סנטוס, קיין ולאסקז ופרנק מיר. ה-UFC הוא הספורט הטהור ביותר שקיים בימינו: שני גברים, בשיא הכושר, נכנסים לכלוב פשוט כדי להוכיח למי מבניהם מגיע לשרוד. הם חזקים יותר, הם זריזים יותר, הם חכמים יותר. יחד עם החוקים שמגנים על הלוחמים ומנטרלים את אלמנט הברבריות, אין דוגמה טובה יותר לספורט שאפיין את בני המין האנושי – בלי מגבלות מלאכותיות, בלי כדור ובלי מכשירים. פשוט לך תוכיח שהגוף שלך הוא המכונה המשומנת ביותר. ככה ספורט צריך להיזכר. (ניר קפלן)
הרס עצמי
הנגיחה של זידאן במטראצי חייבת להיכנס לקפסולת הרגעים הגדולים כיוון שהיא מגלמת בתוכה את כל המכלול שנקרא בן-אנוש: הגדולה האדירה לצד החייתיות והיכולת להרס עצמי. הרי זה אמור להיות שיא נוסף של קריירה מפוארת שעמדה בפני סיום. זידאן היה יכול להיחרט בזיכרון כגיבור על שהוביל את צרפת לזכייה בשני מונדיאלים וביורו. אבל בני אדם אנחנו, וברגע שפוגעים במשהו שהוא בנימי נפשנו, כמו אמא שלנו או אחותנו – אנחנו מאבדים שליטה. כל כך הרבה עוצמה הייתה בנגיחה הזו, כל כך הרבה אנרגיה חייתית ועולם שלם שניצב נדהם אל מול גיבור שחולל את הטרגדיה של עצמו באותו גמר גביע עולמי מפורסם. בעבורי, האירוע הזה גרם רק לאהוב עוד יותר את זידאן, מעניין מה יחשוב אותו אדם שיפתח את הקפסולה לאחר חורבן העולם. (מאיה רונן)
תוויי החלומות
בין ה-14 באפריל 99 ל-26 במאי אגדת מנצ'סטר יונייטד הגיע לשיא המערכה הראשונה שלה. בתאריך הראשון היא פגשה את ארסנל לריפליי בחצי גמר הגביע האנגלי למשחק שהוא שלמות דרמטית. דייויד בקהאם העלה את יונייטד ליתרון מוקדם; דניס ברגקאמפ השווה במחצית השניה; התותחנים חוגגים (הרבה זמן) שער יתרון, אבל ניקולה אנקלה היה בנבדל; רוי קין מורחק; פטר שמייכל הודף פנדל של ברגקאמפ בדקה ה-90; ושוב הודף בעיטה של ההולנדי בהארכה – רק הפעם במחיר פציעה. ואז הגיעה הדקה ה-110: גיגס חוטף מוויירה... והשאר כבר היסטוריה. לזכור את המשחק רק בגלל הגול של הוולשי המחונן, בלי ההקשר והנסיבות שסבבו אותו, יגרום עוול למשחק אדיר, רווי תהפוכות ויצרים. יונייטד כבר הייתה על החבלים: ב-10 שחקנים, בלי חילופים ועם שוער פצוע שיתקשה לתפקד בבעיטות הכרעה, כשמולה קבוצה פשוט אדירה. השער ההוא רק היה אקט הסיום המושלם של המשחק המושלם, בעונה המושלמת.
שישה שבועות אח"כ ואותה דרמה מושלמת התקצבה לשתי דקות של טירוף. אם יש אירוע שאסור לו אף פעם להיעלם מהספורט הרי שהוא התרחש בתוספת הזמן של גמר ליגת האלופות בין יונייטד לבאיירן מינכן. דקות ארוכות אירופה ישבה וחזתה במשחק גמר נורמלי כשהגרמנים מחזיקים בגבורה ביתרון מוקדם, למשך 86 דקות של גמר. אבל כמו ביקור בלונה פארק, מה שקובע עם איזו תחושה תחזור הביתה הוא המתקן האחרון. והמתקן האחרון באותו יום בברצלונה היה פרי מוחו של אדם קודח במיוחד. רכבת הרים שאין שנייה לה. תוספת זמן, קרן, בקהאם, שמייכל, ערבוביה, טדי שרינגהאם, שוויון, 90 שניות, שוב קרן, שוב בקהאם, סולשיאר. מהפך. שניות שלא השפיעו רק על גורלו של מועדון ענק ומוערץ בסדר הגודל של יונייטד, אלא גם על הספורט כולו. על חובבי ספורט באשר הם. רגעים שהפכו לסמל לכך שגם אם הכל נראה חסר סיכוי, שהתואר אבוד והדבר האחרון לעשות זה "להפסיד בכבוד", הרי שבקרן הזווית תמיד מסתתר עוד סיכוי. שתמיד יש תקווה. בחודש וקצת יונייטד המציאה את הדרמה מחדש. (דניאל מני ואריאל פוקס)
סנטימטר בין גיבור לנוול
לך תסביר לחייזר מה זה כדורגל. מי זה מראדונה, מה זה ליגת אלופות ואיך אחד כמו אבי לוזון השתחל לענף הזה. הוא לא יבין ממילא איך משחק כל כך פשוט - אפילו דבילי לכל מי שלא ממש מכיר אותו – מביא איתו כל כך הרבה אמוציות וסוחף אחריו כל כך הרבה אנשים. אומות שלמות. אבל אם יש רגע אחד, בודד וממצה – כזה שנוגע בכל ספקטרום הרגשות הרחב ביותר, הרי שהוא התרחש ברבע גמר מונדיאל 2010, בדרום אפריקה.
על פניו, המשחק הכי פחות נוצץ מבין כל הארבעה. יוהנסבורג כולה נצבעה בירוק-אדום-צהוב: גאנה היתה כפסע מעליה היסטורית לחצי ובערך כל היבשת היתה מאחוריה. דקה 45, מונטארי, 0:1. פורלאן, מי אם לא הוא, משווה בכדור חופשי גדול. הארכה. עוד שניה פנדלים, ואז הגיעה הדקה ה-120.
לואיס סוארס הדף בידיו, במכוון, את הנגיחה של דומיניק אדיה מהקו. השופט פסק על פנדל, החלוץ ראה את האדום הישיר ונראה היה כגיבור הטראגי של המונדיאל כולו. הוא ירד בדמעות. אסמואה ג'יאן ניגש לבעוט. משקוף. הלם. שקט. אושר.
כל המבטים על סוארס. הדמעות שלו הן לפתע דמעות של שמחה. בין רגע, הוא כבר לא הגיבור הטראגי. האהדה הפכה להיסטריה, הרשע נהיה לצדיק, הייאוש התחלף בתקווה. והכל תוך שניה אחת. רגע אחד. סנטימטר אחד. הבלבול הזה, הסתירות האלה, הדקויות האלה, העוצמות האלה, הם שיסבירו מה זה כדורגל. ועוד לא דיברנו על זה שאת הפנדל המכריע בדו קרב הבקיע שחקן ששוחרר רק שנה-שנתיים קודם מבית"ר ירושלים, בצ'יפ א-לה פרנצ'סקו טוטי. את זה כבר אי אפשר יהיה להסביר. (עמרי מנהיים)
לא מושלם
24 ביולי, שנת שמש מספר 2005 לספירת הנוצרים על פי הלוח הגרגוריאני, פאריס. לאנס ארמסטרונג חוצה את קו הסיום בשאנז אליזה ומוכתר בפעם השביעית ברציפות כזוכה במירוץ המפרך מכולם – הטור דה פראנס. רוכב האופניים האגדי מודיע באותו יום על פרישה כגדול מכולם, והעולם כולו עסוק בסיכומים. ההתחלה בענפי ספורט אחרים, המאבק ההירואי במחלת הסרטן, ההתמודדות עם מיעוט מספרי במגרש איברי הרבייה, הקרן שהקים, צמידי הגומי הצהובים, מערכות הזוגיות המתוקשרות, דוגמא ומופת לבני אנוש.
זה ספורט במיטבו – התגברות על קשיים, התעלות מעל הטבע, מיצוי המקסימום מכל מצב. מי שימצא את הקובץ עם אותם סיכומי קריירה של לאנס ארמסטרונג לא צריך לדעת על החשדות, הסמים, השקרים והרמאות. אפילו הספורטאי הענק הזה כשל, אז למה להרוס את האשליה שהיקום יתגעגע אלינו בגדול? אם במקרה מישהו מאיתנו שרד, הם כבר יגלו שאיש אינו מושלם. (דניאל שחק)
הקדים את זמנו
הוא היה מעשן כבד, מת בגיל 66, פשט רגל, התחרה נגד סוסים וכלבים ו...הוא היה אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. ג'סי אוואנס הוא מסוג האנשים שהקדימו את זמנם, האדיסון של הספורט. במוקדמות הקפיצה לרוחק באולימפיאדת ברלין 1936 הגיע הרגע אותו אנחנו חייבים לנצור מפני כל אפוקליפסה. אוואנס, שהחזיק אז בשיא עולם פנומנאלי (8.13 מטרים), פסל פעמיים והתקשה להגיע לגמר. ואז ניגש אליו הקופץ הגרמני לוץ לונג. האחרון פשוט נתן לאוואנס טיפ איך לזנק בצורה חוקית ולהימנע מפסילה. הוא לקח מגבת, סימן לעצמו קו דמיוני לקפיצה ומכאן הדרך לגמר ולמדליית הזהב בקפיצה לרוחק הייתה סלולה. וכל זה עוד לנגד עיניו ההמומות של אדולף היטלר, שסרב ללחוץ את ידו של האמריקני "השחור".
הרגע הזה, שבו ספורטאי אחד עוזר לספורטאי אחר לזכות באפשרות להפגין את יכולותיו האמיתיות בשדה המשחק, הוא לא פחות מקסום. בגרמניה האפלה של 1936 ההבדלים המעמדיים בין לונג לאוואנס היו תהומיים. אבל בפועל, כל הצופים שהגיעו לאולימפישטדיון בברלין, גילו את האמת - ההבדל האמיתי היה בסך הכל בצבע העור וביכולת הספורטיבית. כמות הספרים שנכתבו על הקשר בין ספורט לפוליטיקה היא עצומה, אבל דווקא בתוך ביב השופכין של ההיסטוריה במאה ה-20, האנושות הרימה לרגע את ראשה וסיפקה אולי את הרגע הספורטיבי המזוקק והטהור ביותר אי פעם. זה מאורע שצריך להיכנס לקפסולת זמן בכל תחום. ספורט, היסטוריה, תרבות. רק תבחרו. (אופיר גולן)
הנצחי
אירוע אחד? שמגלם את מה שבעיני הוא ספורט? בשביל זה צריך לחזור ל-1993 ולגראנד פרי אירופה שנערך במסלול דונינגטון פארק בבריטניה. איירטון סנה, האלוף הברזילאי הנצחי, נהג באותה שנה במכונית חלשה במיוחד של מקלארן. למרוץ הזה הוא זינק מהמקום הרביעי מאחורי ענקים עטורי תהילה כמו אלן פרוסט, דיימון היל ומיכאל שומאכר. ואז הוא הוכיח כי מדובר בנהג האולטימטיבי, בשיאו – הגדול בהיסטוריה. הוא פילס את דרכו אל המקום הראשון עוד לפני שההקפה הראשונה הסתיימה, ואז המשיך לצעוד בראש, עד שזכה במרוץ.
איירטון הביס שדה עמוק ואיכותי וסיים את המרוץ ביתרון של כמעט דקה וחצי לפני היל השני. סגנון וטכניקת נהיגה מושלמים וניהול מרוץ מבריק ואמיץ באו לשיא המיצוי שלהם במרוץ הזה ובתנאי מזג האוויר האלה, כשהמסלול התייבש ושוב הוצף בגשם זלעפות. התעוזה והקלאסה של סנה יבהירו לכל צופה חדש מה זה אומר ספורט, ואם אכן העולם יגיע לקיצו, אני מקווה שאיכשהו הנס יתרחש, הזמן יחזור לאחור והעולם ישוב לקדמותו, ואיירטון יוכל לשוב ולהיות כאן פעם נוספת. לנהוג קצת בגשם האחרון. (בועז קורפל)
אולימפוס
ברגעים האחרונים, לפני השתלטות החשיכה האולטימטיבית, ירוצו הפלאשבקים שלי לבלומפילד. לא וומבלי, אולד טראפורד, סן סירו, נואו קאמפ, רוז בול, יוקוהמה, סוקר סיטי או רמת גן. גם לא קרית חיים או אליעזר. בלומפילד.
מי שיצליח לתעד את התמונות האחרונות שיעלו על מסכי זכרוני, אלו שלפי הספרים והסרטים אנחנו מריצים לאחור רגע לפני בוא הקץ, ינציח לדורות הבאים את הילד החיפאי היושב באצטדיון היפואי ומגלה, פעמיים תוך שנתיים, את טעם הלוואי הכי מתוק של החיים.
כשיעצור כפתור ה-Rewind על פברואר 1970, הוא יחשוף בלומפילד מלא ומשתאה לנוכח הצגה ספורטיבית שמיימית, זו של בורוסיה מנשנגלדבך, המועכת את ישראל 0-6 כאילו היתה נבחרתנו קרטון חלב ריק. זו של אמני המקצוע, הווירטואוזים ברטי פוגטס וגינטר נצר, המרקדים בין טיפות החורף, גבעולי הדשא ורגלי היריבה כאילו היו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס ב"שיר אשיר בגשם", ומבהירים לנער הלום הרעם שגם אם על זה יונה וולך לא תכתוב שיר, כדורגל אחר יש ויש. ואכן, מומלץ לחקותו, או לייבא אותו.
ואז יורץ הסרט קדימה, לזמן אחר אך אותו מקום. מאי 1974, בלומפילד. בייגל'ה שומשום עם זעתר, מיץ שקדים מתוך אקווריום גדול טבול בקרח שרק בעבורו שווה לעשות את הדרך הלוך-חזור מהכרמל, וגמר גביע אחד שאין מחיקון בעולם שיוכל לעקור אותו מדברי ימי הנוסטלגיה של האונה החשובה ביותר במוח, אונת הזכרונות המתוקים.
הפועל חיפה נגד הפועל פ"ת. 0-0 אחרי 90 דקות. 0-0 אחרי 100 דקות. גם 110. גם 115. אבל לא 116. כי בדקה ה-116, בלומפילד נכבש על ידי האדומים, החיפאים, החנונים מהצפון. יוסי ליפשיץ כובש את שער הניצחון. חברי יוסי ליפשיץ. בן כיתתי יוסי ליפשיץ. יוסי ליפשיץ מניף את הגביע ולוקח אותו לסיבוב בבלומפילד. אני רץ לגדר ומושיט לו יד דרך החרכים. הוא עוצר ומאפשר לי ללטף את האוצר. אני לא יודע לאן להוליך את האקסטזה. מה לעשות עם תחושת הבריאה הזו? איך טיפסתי לאולימפוס הרגשות הזה, ואיך ארד ממנו?
זה בוודאי יישמר, ייצרב וייחקק בי עד יומי האחרון. עד סוף העולם.
(אבי מלר)