לכבוד מר ונגר היקר,
כשהגעת לארסנל בספטמבר 1996 לא ידענו מי אתה. היינו בהלם, אנחנו האוהדים, ותהינו על קנקנה של הקומבינה שהביאה אותך אלינו. האמת היא שהיית סוג של אברם גרנט עבורנו, הכותרות באי הבריטי זעקו "Arsene who? " (על אמת!), וכקהל היינו ספקנים מתמיד.
לכל הטורים, הבלוגים וכתבות המגזין, כאן באיזור הצבע של אתר ערוץ הספורט
בדומה לאברם, גם לך היו קשרים מצוינים עם מנהלים טכניים וסגני נשיאים למיניהם, שבעזרתם האדיבה הצלחת לסלול את דרכך למועדון הגאה שלנו. בדומה לאברם, גם הסטטיסטיקה האישית שלך לא הרשימה יותר מדי את האוהד האנגלי הממוצע, שלא ראה באליפות שלקחת עם מונאקו 8 שנים לפני שהגעת, פרמטר ליכולות האימון שלך. גם לא הגביע שהוספת שם שלוש שנים אח"כ, ובטח לא התארים שהבאת איתך מיפן (גביע הקיסר!), הרשימו אותנו. לא היית יותר מאשר מאמן אנונימי, ללא קבלות, שבעזרת קומבינות ובעקבות רצף פיטורים לא שגרתיים, הגיע למועדון פאר במשבר.
גם היום אנחנו מועדון פאר במשבר, אבל משבר שאתה יצרת. אז, נקלעת לסיטואציה שיכולת רק להרוויח ממנה. אחרי אליפויות ב-89' וב-91', גביע ב-93' וזכייה בגביע המחזיקות ב-94' - הכל תחת ג'ורג' גרהאם האגדי - קיבלת לידיים חומר טוב מאוד לעבוד איתו. גרהאם, למרות ההצלחות, פוטר לאחר שהתפוצצה שערוריית שוחד שקיבל מסוכן שחקנים נורבגי. המנג'ר ברוס ריוק, שהגיע אחרי לא מעט הצלחות בליגות הנמוכות, עוד הוסיף ועשה בשבילך שירות גדול כשהחתים את דניס ברגקאמפ, שאיכזב באינטר.
ריוק הצליח למשוך קצת את העגלה מהבוץ ובזכות הפרש שערים סיימנו במקום החמישי בעונת 95/6 - אותו מקום ממנו אנחנו כל כך חוששים בשנים האחרונות, ושנראה שהעונה לא נצליח לחמוק ממנו. ההנהלה רצתה שהוא ימשיך אך בניגוד אליך, לריוק היו חילוקי דעות מול הבוסים לגבי מדיניות הרכש החסכנית, שמתברר שלא אתה המצאת. חילוקי הדעות האלה הובילו לפרידה מהמנג'ר, שבוע בלבד לפני פתיחת העונה.
חלמנו על יוהאן קרוייף, משוגעים אמרו שגם אלכס פרגוסון מועמד. אבל קיבלנו אותך. עם המשקפיים המרובעים, הפילוסופיות השונות והמשונות והרצון ההזוי הזה לשנות את פני המועדון באופן טוטאלי. ובכן, מה שאתה ראית מבעד לאותן זגוגיות לא אופנתיות, אף אחד אחר לא ראה. אתה חלמת להיות הקרוייף שלנו. ועשית את זה בגדול.
את מקומו של הכדורגל ההגנתי והמשעמם של גרהאם תפסה שיטת משחק התקפית, מהירה ואטרקטיבית שגם הביאה לנו תארים - חלומו של כל אוהד! בעונה הראשונה שלך סיימת שלישי ומחוץ לליגת האלופות רק בגלל הפרש שערים, אבל עונה לאחר מכן כבר הגעת לשם כדאבליסט ומאז לא פספסת הזדמנות להופיע במפעל היוקרתי.
ריוק הביא את ברגקאמפ? אתה הבאת את הנרי! גרהאם הביא שתי אליפויות, גביע וגביע מחזיקות? אתה הבאת שלוש אליפויות, 4 גביעים וגמר אלופות! קבוצות ומאמנים אחרים ניסו לחקות את דרכייך, יהיו שיאמרו שבמו ידיך שינית את פניו של הכדורגל האנגלי. הרגשנו כאילו אתה המצאת את ה"טוטאל פוטבול" מחדש עבורנו, לקחת אותנו למחוזות שלא הכרנו...
אבל השנים הטובות חלפו ארסן, חלפו כבר מזמן... ובחצי השני של הקדנציה שלך אנחנו כבר לא אותה קבוצה נוצצת ומכובדת. פעם היינו נאבקים על תארים, היום אנו מודים לאלוהים על כל עונה נוספת בה אנו מסיימים במקום הרביעי בליגה. בעידן הכסף הגדול, קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי וצ'לסי, שבעבר התמקמו להן דרך קבע במרכז הטבלה, בועטות אותנו החוצה מהטופ, וכמובן זוכות בתארים שעליהם כבר הפסקנו לחלום. ולא רק היפות והעשירות נהנות על חשבוננו, גם קבוצות כמו טוטנהאם ואפילו אברטון, אשר הולכות ומתפתחות משנה לשנה, מהוות לנו יריב קשה מאד במאבקי הצמרת. ועכשיו אפילו החלום ה"רטוב" על המקום ה-4 כבר נראה דמיוני מתמיד. כמה עוד נמשיך לרדת? לאן עוד נדרדר?
מה באמת קרה לך ב-8 השנים האחרונות? לכל אחד יש תשובה. יש כאלה שאומרים שכל כך השקעת והתאהבת בפיתוח שחקנים צעירים ומכירתם, עד ששכחת מחשיבותם של תארים. אחרים גורסים כי כמי שפעם נחשב למאמן חדשני ומהפכני שהקדים את זמנו, לא ידעת לשחרר בזמן ולהתקדם ולהתעדכן עם העולם, שהדביק אותך במובנים רבים, עד ששקעת תחת הנאמנות העיקשת לדרך שלך.
ויש את האוהדים המתונים שאומרים שפשוט יותר מדי נח לך במעמדך היציב, עד שאיבדת את האדג', את האומץ, ההתלהבות והרצון לקחת סיכונים, להשתפר ולהשתדרג. חלקם בכלל חושבים שאתה סתם מחכה לפיצויים הנוחים ולכן מחכה שיפטרו אותך, במקום לעשות זאת בעצמך. וכולנו מסכימים שאתה זקוק לאתגר חדש. מה שבטוח הוא שהקבוצה הווינרית והכיפית שהייתה לנו בעבר הפכה לעלה נידף חסר רלוונטיות, ולך ארסן, כך נראה, כבר לא נותר מה לתרום. אין בך את מה שצריך כדי לשנות את המצב שוב, כמו שעשית ב-96'.
הערב מול באיירן מינכן נודח מליגת האלופות. מהגביע כבר נזרקנו באופן משפיל, ובליגה נסיים במקרה הטוב במקום ה-5, אולי ב-6, וביום מעונן מספיק, אנו יכולים לראות גם את המקום ה-7 קורץ לעברנו. לכן ארסן, בצער רב ובמלוא הכבוד האפשרי, אנו מבקשים ממך לעזוב. אנחנו מרגישים שפשוט אין מוצא אחר, גם אם אתה לא מרגיש כך, לנו זה כבר הספיק. לא נשכח אותך לעולם ולנצח תיזכר כאחר המנג'רים הגדולים שהיו לנו אי פעם, אם לא הגדול מכולם. ומי יודע, אולי בעוד שנה או שנתיים נתחנן אלייך שתחזור... אבל עד אז, אתה חייב לנו את ההזדמנות לנסות ולחיות בלעדייך, בדיוק כפי שאתה קיבלת את ההזדמנות לחיות איתנו.
תודה ארסן, תודה על שנים נפלאות ואינספור רגעים שננצור בליבנו לעד, נאהב אותך תמיד ונמשיך לתמוך בך בכל מקום אליו תלך. רק תלך.