קשה ביום הזיכרון. לא רק לי, לרובנו. לצערנו, רבים מאיתנו קרובים לשכול בצורה כזאת או אחרת. נוכחים באזכרות של בני משפחה, חברים ליחידה (במילואים או בסדיר). או מתגעגעים לחברי ילדות כמו יותם.
עם יותם גלבוע גדלתי בקיבוץ מעוז חיים. אמנם הפרידה בינינו שכבת גיל אחת, אך מגיל חטיבת הביניים נרקמה בינינו חברות עמוקה, כזאת שיכולה להיווצר במקום כמו קיבוץ עם שלל מסגרות משותפות, הרבה מאוד זמן פנוי והרבה מאוד טבע מסביב.
בגיל 15 התחלתי לעבוד ברפת, לאחר שיותם ועוד חבר משותף שכנעו אותי לעבור מהנוי. כמו שעשה לאורך כל חייו, הוא עזר לי להתאקלם בסביבה החדשה ולימד אותי דברים רבים. כשהחליט לעבור לעבוד במדגה, בשביל ללמוד את העבודה בענף חדש, התבאסתי עליו כי ידעתי שהרפת איבדה עובד מעולה ואני אצטרך לחפש חברה חדשה בימי העבודה בחופשים. וגם איבדנו כוח אדם משמעותי מול המדגה באליפות הכדורגל שהתקיימה כל קיץ בקיבוץ.
כשעברנו לגור בחדרים בנעורים וכל אחד היה צריך לבחור שותפים, היה לנו ברור שנבחר אחד בשני. שנתיים של אין-ספור חוויות, מעשי קונדס שרק בקיבוץ יכולנו להרשות לעצמנו, עבודה משותפת במחנה בסוכות, גיוסים בענפים השונים, צחוקים באוטובוס בדרך לבית הספר, שיחות נפש עד השעות הקטנות של הלילה ואפילו התאהבות ראשונה, לאחר שבזכותו קיבלתי צ'אנס עם ידידה שלו מהכיתה. שותפות מעולה הייתה לי עם יותם. תמיד הוא הסכים לא להיות בסביבה כשחשבתי שאצליח להביא לשם בחורה (לא משנה שתמיד דיברתי ומעולם לא יישמתי), ואני תמיד הלכתי למקום אחר כאשר למד לבגרויות השונות ואירח את קבוצות הלמידה בחדר.
כאשר התבגרנו עוד קצת, התחלנו להתאמן לקראת השירות הצבאי. אצלי הוא היה קרוב יותר, אבל יותם הצטרף אליי כי אהב מאוד פעילות ספורטיבית. בתחילה היינו רצים בכביש המערכת מסביב לקיבוץ ובהדרגה התחלנו להגדיל את המרחק ויצאנו לרוץ בשדות הפתוחים. בהתחלה עוד הראיתי עליונות והייתי מקדים אותו, אבל ככל שהתמדנו באימונים יותם כבר השאיר לי אבק (תרתי משמע). כזה היה. מנסה להשתפר ומצליח להצטיין בכל דבר שעשה, גם בספורט. ריצה, ניווט, אופני שטח או סנפלינג.
בזמן שהיינו בצבא קצת התרחקנו. לא כי רצינו, אלא מכורח הנסיבות של שירות קרבי עם יציאות מועטות הביתה וחברה קבועה שהייתה לכל אחד מאיתנו במהלך השירות. בסוג חברות כזה, גם כאשר נפגשים לאחר הרבה זמן, כאילו כלום לא השתנה. יותם סיים קורס פרמדיקים ובכל מפגש כזה היה מספר לי על רצונו להיות ביחידה קרבית על מנת שיוכל לתרום למדינה יותר ולמקסם את יכולותיו בסביבה מאתגרת יותר. הוא הגיע לבסוף ליחידת מגלן והגשים גם את החלום הזה.
הפעם האחרונה שראיתי את יותם הייתה קצת לפני המלחמה הנוראה ההיא ב-2006. כבר הייתי משוחרר והוא בדיוק היה באימון של הצוות שלו קרוב לקיבוץ. הוא ביקש ממני לפתוח את הפאב בקיבוץ לו ולחבריו כדי שיוכלו ליהנות ולהירגע לאחר יום אימונים מפרך בשמש הקיץ הקופחת של עמק בית שאן. היה ערב מעולה בחברתו ובסופו נפרדנו לשלום. הוא הלך לארגן את הלינה לחבריו ואני נשארתי לסדר את המקום. כשעה אחר כך הוא חזר כדי לעזור לי. ניסיתי להגיד לו שזה בסדר, אני מסתדר, אבל הוא התעקש להישאר ולעזור למרות שהיה גמור מעייפות והיה צריך לקום מוקדם בבוקר. תמיד עוזר, מתנדב ונותן כתף לכל אחד שרק ביקש או התבייש לבקש. מסוג האנשים הנדירים האלה שחושבים על הזולת הרבה לפני שהם חושבים על עצמם.
ב-19 ביולי 2006, ביום השמיני ללחימה, נתקל הכוח מיחידת מגלן מעבר לגדר המערכת סמוך לאביבים. ממכת האש הראשונה נפגע אחד הלוחמים, יונתן הדסי. יותם, שהיה הפרמדיק של הכוח, מיהר ממקומו ותחת אש רץ להעניק טיפול רפואי לחברו. הוא נהרג בדרכו להגיש עזרה.
כמעט שבע שנים עברו מאז נפל, אבל אני וכל אחד שהיה מספיק קרוב אליו לעולם לא נשכח אותו. בכל שנה בפברואר, יום ההולדת שלו, עורכת משפחתו אירוע ספורטיבי לזכרו – ריצת ניווט בדרגות קושי שונות, בה משתתפים הרבה מאוד אנשים מכל הגילאים ומתרחשת כל פעם באתר אחר בעמק בית שאן. החוויה משלבת בתוכה ספורט, טבע, הנאה, אתגר, קבוצתיות ולמידה - כל התכונות (ולא רק) שמתארות את יותם ומנציחות אותו בצורה מדהימה. כי כך ניווט את דרכו בחיים, כאיש מדהים וחבר נהדר.