אין הרבה אולמות ב-NBA כמו ה'אורקל ארינה' באוקלנד, האצטדיון הביתי של גולדן סטייט שמכיל 20 אלף מקומות. מי שחווה שם משחק יכול בהחלט לחוש בהבדלים ברעש ובאווירה שמייצר הקהל ביחס לרוב האולמות בארה"ב, הרבה בעקבות השיוך האזורי ואפיון האוהדים שמזכיר יותר שווקים קטנים ומטורפים לכדורסל כמו אינדיאנה מאשר השכנה היותר נוצצת בקליפורניה. האחרונים שחוו אותו לפני דנבר היו נובציקי והמאבס שהודחו ב-2007 כמדורגים ראשונים, אחרי הפסד 4:2 בסדרה. בדיוק שבע שנים אחרי הסנסציה ההיא הווריורס שוב ניצחו וסגרו סדרה עם ניצחון ביתי, אז הוביל את הקבוצה בארון דיוויס, היום השם שנישא על שפתי האוהדים הוא סטפן קארי.
אם דיוויס היה סוג של אבטיפוס מקדים לגל הרכזים/גארדים מובילי הכדור שבולט בשנים האחרונות, שעיקר כוחו באתלטיות (פיזיות, מהירות, זינוק) מתוך מטרה ברורה לייצר נקודות בחדירה, הרי שקארי הוא גארד מסוג קצת ישן יותר שקצת התרגלנו לשכוח בשנים האחרונות עם האבולוציה של המשחק – הקלעי. וכשחקן מסוג שכזה קארי נמדד תחילה באחוזים. מספר 30 דייק ב- 45.3% מעבר לקשת, ודורג רק במקום הרביעי בהפרש מינורי, אבל זרק יותר מפי שתיים מטווח זה מאשר קלדרון המדורג במקום הראשון (600 זריקות לעומת 284 לספרדי).
השנה הייתה שנת מבחן לקארי ששיחק רק 26 משחקים בעונה הקודמת עקב פציעה לא קלה בקרסול, והוא סיים אותה בהצטיינות עם שבירת שיאו של ריי אלן במספר שלשות בעונה (272) וחזרה כאמור של גולדן סטייט לפלייאוף לאחר היעדרות ממושכת. שכנשאל על כך אמר "פשוט נמאס לי להפסיד". רק כדי לשים דברים בפרספקטיבה, מבט על קלעי השלשות הגדולים בכל הזמנים מראה שעם 667 שלשות עד עכשיו בקריירה הקצרה יחסית, קארי כבר צבר יותר ממחצית מכמות הצליפות של האב - דל קארי ששיחק במשך 16 עונות בליגה ונחשב לקלעי מצטיין.
כדי להבין את כוחו (וחולשותיו) של קארי יש צורך לבחון את "האזורים החמים" שלו במגרש: 60% (לא טעות) מהפינה הימנית ו-51.7% מהפינה הימנית העליונה – איזורים שבהם הוא משיג את רוב השלשות שלו, נתון שבוודאי לא נעלם מהסקאוטים ברחבי הליגה. לעומת זאת צלף השלשות המחונן קולע "רק" ב41.2% באיזור השלשות השמאלי של המגרש ואחוז נמוך לגארד (קצת פחות מ50%) מתחת לסל כך שהדרך לעצור אותו ברורה – לדחוף אותו לשמאל או לגרום לגארד הצנום בגובה 1.91 מטר לנסות ולקחת את הכדור לסל.
רק שכאן נכנס עוד אלמנט במשחקו של קארי שרובנו נחשפנו אליו רק עם תחילת הפלייאוף הנוכחי – להבדיל מהקלעי הקלאסי שמגיע לזריקות דרך מעבר בחסימות או ניצול התמקדות הגנתית באיזור הצבע, קארי שמוגדר גם כרכז, למרות הנוכחות של ג'ארט ג'ק כמוביל כדור העיקרי, מסוגל לייצר לעצמו את הזריקות בעזרת כדרור (בעיקר קרוס-אובר). משחק 6 מול דנבר, רבע שלישי, 9:02 על השעון, קארי קולע שלשה מהכנף בימין רק כדי לקלוע בדיוק מאותה נקודה תוך פחות מדקה, התקפה לאחר מכן אסיסט לדאנק של אנדרו בוגוט, שפתח פער בדרך לניצחון למרות ריצת חזרה של דנבר. כאן התגלתה שוב יכולתו של שחקן כוכב בזמנים של פלייאוף: לרצות, ליצור אבל גם לקלוע.
קארי יכול לטעון ובצדק שהוא השחקן הבולט ביותר עד עכשיו בפלייאוף, למרות שבדירוג היעילות הוא שלישי (אחרי דוראנט ולברון). הגארד העלה את כל הנתונים הסטטיסטיים שלו במהלך הסיבוב הראשון כולל כמעט חטיפה יותר למשחק וטור האסיסטים שקפץ מ-6.9 ל-9.3 בממוצע. לא סתם יחס הנקודות במהלך הסדרה בין הקבוצות הוא 52+ כשהוא מרכז ההתקפה לעומת 27- שהוא נח על הספסל. גם המאמן מארק ג'קסון למד להעריך את אספקט השלשות של קארי: "כשהוא [קארי] ותומפסון על המגרש ביחד זוהי אחת מקומבניציית הקלעים הטובה ביותר שנראתה בקו אחורי".
ב-2007 לווריורס היה שלד מוכשר שהתפרק מהר, היום אחרי שהנהלת המועדון לקחה סיכון והאריכה את החוזה של קארי, למרות הפציעה ועם חבורת צעירים מוכשרת (תחת חוזיי רוקי) של תומפסון, בארנס וגרין כנראה שגולדן סטייט לא תחכה עוד שבע שנים כדי להתמודד בפלייאוף. בינתיים היא תספק החל משני הקרוב לגרג פופוביץ' וסן אנטוניו משימה מעניינת: למרות שכולם יודעים לאיפה הבחור הקטן הולך, עדיין לא קל לעצור את קלעי השלשות הכי טוב בליגה.