הספרס עלו ל-8 הפרש, 4:48 לסוף הרבע הראשון, מיאמי חזרה לפיגור נקודה, עם 1:42 על השעון. הספרס חזרו ל-7 הפרש, דקה וחצי בתוך הרבע השני, ההיט הורידו לנקודה בתוך שלוש דקות. סן אנטוניו ברחה שוב, הפעם ל-11, שלוש דקות וחצי למחצית, ההיט השוו עם פחות מ-40 שניות להפסקה.
זה לא היה קרב חסר תחרותיות. זה לא היה חד צדדי כמו שהתוצאה זועקת. מיאמי הגיעה לדרום טקסס מוכנה למאבק. היא נלחמה בעצמה, בתחושת העליונות שהיא צברה בזכות התצוגה במשחק השני, וגם בקבוצה מצוינת שבאה כדי להגיב, מול הקהל הביתי הדוחף שלה. והיא נשארה בעניינים, גם בכל פעם שהמארחים ברחו, משהו שקרה כאמור יותר מפעם או פעמיים.
ווייד ובוש, שהפכו בשבועות האחרונים לחלק מ"הצוות המסייע", פתחו אגרסיבי. הם מסרו אסיסטים זה לזה, בוש לא נתן לכמה החטאות שלו ברבע הראשון לפגוע לו בביטחון וברבע השני דייק ב-2 מ-3 בזריקות מרחוק בדרך ל-10 נקודות במחצית הראשונה. ודי-ווייד עצמו סיים את הרבע הפותח עם 8 נקודות וירד להפסקה עם 12. זו לא תפוקה של צוות מסייע – זו תפוקה של שני-שליש-מביג-3.
וגם מי שמרכיבים את "הצוות המסייע הקלאסי" באו לעבוד. מייק מילר תפר שלוש שלשות, נוריס קול תרם אחת משלו בדרך ל-5 נקודות במחצית. עם כריס אנדרסן וריי אלן, הרביעייה הזו תרמה 18 נקודות נוספות. בסך הכל, "הצוות המסייע" פלוס שני החבר'ה שעד לא מזמן היו שני-שליש-מביג-3, קלעו 40 נקודות במחצית, במשחק חוץ, מול יריבה מעולה עם הגנה נהדרת. אחרי ניצחון גדול, וכשהם שלוש פעמים חוזרים מפיגור של 7 עד 11 לשוויון או מינוס נקודה. קשה לבקש יותר.
הבוקר גם הספקתי כבר לקרוא, שבמשחק שכזה, עם תצוגת שלשות שכזו, קשה היה לצפות מההיט לתת פייט אמיתי ולגרור את המשחק לסיום צמוד, ואולי אף לנצח בו. אבל גם זו לא הייתה הסיבה להפסד. כי במחצית הראשונה הספרס קלעו 6 מ-13 לשלוש (לא כולל זריקה מהחצי עם הבאזר לרבע הראשון). זו תפוקה גבוהה, באחוז מצוין. ולמרות זאת, במחצית הראשונה, ההיט עמדו בזה. התמודדו עם זה. ונשארו קרובים.
אדרבא – ברבע השלישי, בו הספרס ברחו עם 19:28 – שחקני סן אנטוניו קלעו רק 2 מ-7 לשלוש. ככה שבמחצית הראשונה סן אנטוניו קלעה טוב מאוד לשלוש, וזה לא עזר לה לברוח. וברבע השלישי, בו היא כן ברחה, היא בכלל לא עשתה את זה עם צילופת מבחוץ. במלים אחרות, טירוף השלשות של הספרס, עם 6 שלשות ב-6 הדקות הראשונות של הרבע האחרון, לא היה מה שניצח את ההיט. זה כן היה מה שהפך את זה לתבוסה, אבל כשהשלשה הראשונה ברבע האחרון נפלה פנימה היא רק הגדילה מ-15 ל-18. באותו שלב, זה כבר היה המשחק של הספרס.
זו גם לא הייתה תצוגה יוצאת דופן של הביג-3 של הספרס שגרמה להיט להפסיד את המשחק הזה, בסופו של דבר, בתוצאה לא תחרותית. דאנקן ופארקר איחרו למשחק, החמיצו את החימום, והגיעו לאולם רק קרוב לטיפ אוף (פארקר הרגיש כאבים בשריר הירך האחורי בסוף הרבע השלישי ולא שיחק ב-10:33 הדקות האחרונות. סביר שזה קשור לכך שלא ערך חימום לפני המשחק. כרגע הוא בספק למשחק 4 ויש חשש לפציעה רצינית. אם הוא בחוץ, יכול להיות שהפלייאוף הזה יוכרע על פציעה. והאמת, בהתחשב במה שקרה בתחום הזה ב-NBA בחודשיים האחרונים, זה יהיה די הולם).
העובדה שלא ערכו חימום ניכרה על טימי וטוני, עם 2 מ-5 בצבע של דאנקן ברבע הראשון, ו-3 מ-7 בצבע במחצית הראשונה. פארקר קלע 2 מ-4 במחצית הראשונה, כשגם הוא לא פוגע מקרוב (החטיא את הזריקה היחידה שלו בצבע וגם את הזריקה הכי קרובה לצבע שלקח מבין ה-3 הנותרות). אחד משני הסלים שלו היה פוקס, עם שלשה מהפינה בנפילה, תוך כדי תנועה. ממש לא הזריקה שלו. ג'ינובילי, הצלע השלישית (בינתיים. לנארד עוד רגע תופס את המקום הזה), המשיך לא לפגוע מבחוץ, וסיים עם 0 מ-4 מחוץ לקשת, למרות כמה זריקות פנויות לגמרי. בכלל, במחצית הראשונה רק שחקן אחד של סן אנטוניו נתן תוצרת התקפית יוצאת מן הכלל – גארי ניל עם 14 נקודות. לנארד קלע 7, גרין 5.
אז אם ווייד ובוש באו לעבוד וקלעו (במחצית הראשונה) כמו ששני-שליש-מביג-3 אמורים לקלוע, אם הצוות המסייע של ההיט גם הוא נתן את מה שהוא אמור בשני הרבעים הראשונים, אם מיאמי באה מוכנה למאבק ובכל פעם הצליחה לסגור פער ולעצור ריצות של הספרס, אם הביג-3 של הספרס בעצמו היה רחוק מלהרשים, ובמחצית הראשונה רק שחקן ספסל אחד בעצם של סן אנטוניו דפק הופעה, וטירוף השלשות של הספרס התחיל כשהם גם ככה היו ביתרון 15 בפתיחת הרבע האחרון... מה גרם לזה שמיאמי הובסה ככה, בלי מאבק, בלי לתת את כל מה שיש לה, במשחק גמר?
אני יודע את התשובה. אתם יודעים את התשובה. הוא יודע את התשובה. עכשיו תורו לתת אותה.