זה אולי יישמע מוזר, אבל שום דבר דרמטי ולא הגיוני לא קרה אתמול בלונדון. ההיסטוריה אמנם תסמן את ההדחה של רוג'ר פדרר אמש כרגע שבו הדעיכה הפכה למאוד לא נעימה לצפייה, אולי גם תזכור לו את קטיעתו של אחד הרצפים המרשימים בתולדות הספורט העולמי (36 רבעי גמר מייג'ורס ומעלה ברצף). ועדיין, זה יהיה פופוליסטי במקרה הטוב ומרושע במקרה הרע לומר שאתמול הסתיים לו עידן, שנגמרה לה תקופה, ושנכתב סוף חמוץ לאגדה היפה מכולן. פופוליסטי כי צריך היה להיות עיוור או חירש כדי לא לראות או לשמוע לאן נושבת הרוח בשנים האחרונות, ומרושע כי, ובכן, בדיוק יממה קודם לכן הודח מאותו טורניר טניסאי היסטורי אחר, לא פחות טוב, בכושר עדיף בהרבה, ובסיבוב מוקדם יותר. קרה, קורה, וכנראה שעוד יקרה.
אבל נדאל, כמובן, הוא לא העניין פה, אלא מי שמסלול חייו הספורטיביים הושפע לא מעט ממנו. קוראים לו רוג'ר פדרר אבל כבר הרבה זמן שהוא לא רוג'ר פדרר. זאת אומרת, הוא פדרר, אבל אחר. לא מדובר עוד בעילוי טניס בלתי שביר ודורסני, אלא בספורטאי ענק שכבר לפני שנתיים פלוס ידע והבין שמשהו בו נשחק, שהמציאות השתנתה ושטיולים יהיו לו רק בדרך למגרש. באותה צומת דרכים משמעותית הוא קיבל החלטה שידע שיכולה לעשות עוול מסויים למורשת שלו אבל דווקא בגלל זה ראויה לטונות של הערכה - פדרר בחר להמשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב בכל מחיר, עד שהגוף או הראש יצעקו 'די'. טניסאי שמעולם לא פרש ממשחק בחר להתבגר בצורה היחידה שהוא מכיר, גם אם זה אומר שערב כמו אמש יגיע. והיה ברור שהוא יגיע, תבחרו אתם מתי. אולי זה היה אחרי הקשיים במייג'ורס מול נון פיגורות כמו ז'יל סימון, קסאבייר מאליס וז'וליאן בנטו, אולי אחרי ההחלקות החד משמעיות מול טסונגה, דל פוטרו וברדיך. ואולי זה כבר לא ממש משנה.
עם זכיה אחת בלבד בסלאם ב-3.5 השנים האחרונות (נתון כמעט דמיוני), הספורט האמיתי שנשאר לחובבי פדרר הוא לאתר רמזים, לחבר שברי ציטוטים לחצאי ידיעות ולנסות להבין איך מתכוון השווייצרי לנהל את שנות הדמדומים של הקריירה שלו. איזה סוף יהיה לסיפור הקסום הזה ומתי הוא יגיע. ואתמול, דווקא אתמול, הם קיבלו את התשובה האולטימטיבית. למעשה, מי שמחפש רגע חשוב באמת באירועי אמש בווימבלדון, לא ימצא אותו בקרב המתסכל עם סרגיי סטאחובסקי, אלא במסע"ת שאחרי המשחק. דקות אחרי אחד ההפסדים הכי משפילים שלו שדחק אותו לדירוג הנמוך שלו מזה עשור, פדרר התייצב מול המיקרופונים ובלי להתבלבל הבהיר שוב שהוא מתכוון לשחק "עוד שנים רבות". שום מילה על מחשבות, על הרהורים, על פאניקה. שום סדק בפאסון. "מקווה שבשנה הבאה אראה כאן טוב יותר", הוא אמר, ופתאום גם למי שמתקשה לראות את הגיבור שלו קורס, היה קל להבין את הבחירה שלו וגם לקבל אותה: פדרר בסך הכל החליט לא לשים בצד את האהבה האמיתית שלו גם כשהיא חבוטה ודועכת, אלא להזדקן איתה ולצידה. עד הסוף. לטוב ולרע.
האמירות שלו בתקופה האחרונה, אבל בעיקר אמש, הבהירו סופית שבין המסלולים המנוגדים של ענקי הדור שקדם לו, פדרר החליט ללכת דווקא בזה של אגאסי ולא בזה של גיבור ילדותו סמפראס. האחרון ניצל את הזכיה בארה"ב ב-2002 כדי להגיד שלום כשהוא בן 31 בלבד. אגאסי? הוא נלחם בגוף שלו, קיבל זריקות בגב אחרי משחקים והגיע לסלאם האחרון שלו בגיל 36 כשהוא בכלל לא מדורג רק כדי לינוק כל רגע מהקריירה, מאהבת הקהל, מהחיים בסבב. וזה לא הוריד במאומה מהמורשת שלו, אם כבר האדיר והאניש אותה. תסריט דומה, מינוס הפציעות, הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים לצפות ולייחל לו מפדרר. עוד שנתיים-שלוש שיהיו כמו סיבוב הופעות ארוך, לעיתים מאכזב אבל תמיד מעניין ומעורר השראה. הקהל יקבל עוד אפשרות להיפרד כמו שצריך, היריבים יכבדו ותמיד יירתעו, ופדרר עצמו ישאיר את הפתח הקטן הזה לגרד עוד מייג'ור שיהיה לבטח המרגש מכולם.
נדמה לי שזה היה ג'ון מקנרו שכינה לא מזמן את השווייצרי "השריד האחרון של הטניס הישן בעידן המודרני". אצל מקנרו כמו אצל מקנרו, קשה לומר אם הכוונה היתה להחמיא לפדרר, אבל אין ספק שהאבולוציה המפחידה במהירותה של הענף הולכת ומכחידה תופעות טבע כמוהו. בשיאו פדרר היה חיזיון אסתטי, שלמות טכנית על כל משטח ובכל תנאי סביבה. קראו לו רובוט כי הוא כל הזמן ניצח, אבל בתקופה בה כשרון טניס גולמי הופך ללא יותר ממוצר משלים לכוח, פיזיות ויכולת להכות כדורים במשך 5-6 שעות, לא בטוח שפדרר עצמו לא מרגיש לפעמים כאחרון האנושיים בעולם של רובוטים שהולכים ומשתכללים. מה שבטוח זה שזה לא ממש מפריע לו. הוא ימשיך ליהנות להתמודד מולם פשוט כי הוא אוהב טניס. בכל דרך, בכל מצב. וגם כי האופציה השניה היא לפרוש. וזה ממש, אבל ממש, לא הקטע שלו.