אחרי חודש שבו קיבלתם את ההזדמנות להביע את דעתכם על במת אתר ערוץ הספורט, הוכחתם שאתם צמאים להזדמנות לכתוב, ויתרה מכך: מבינים עניין. הנושא הבוער של השבוע היה יותם הלפרין, בחירתו בהפועל ירושלים והאפשרות שקמה אלטרנטיבה אמיתית למכבי ת"א. מעברו, או אי מעברו, של לואיס סוארס מליברפול לארסנל זכה לכמה עשרות דעות מגוונות וכך גם חזרתו של פדרו גלבאן למכבי פ"ת. אולי בפעם הבאה יהיה זה הפוסט שלכם שיקבל את הבמה, בינתיים הנה שלושת הטורים הנבחרים של השבוע:
פדרו בלאגן – רז שניידר
בשבוע האחרון הכדורגל הישראלי געש בגלל שני ארגנטינים שונים. הראשון הוא השחקן הזר הכי טוב שהיה בליגה הישראלית בשנים האחרונות, השני ליונל משהו. גלבאן הוא שחקן שרוצה להיות האיש המוביל בקבוצה. להיות הסופרסטאר שאחראי לכל. להיות הבסיס לסגל ושמסביבו יבנו את ההרכב. ככה זה היה בשכונת התקווה, ככה הוא אוהב.
את ההחלטה שלו להצטרף למכבי פ"ת אני לא מבין. גלבאן שחקן אדיר וכל קבוצה בליגת העל חושקת בו. הוא היה יכול בקלות להשתלב במכבי חיפה או מכבי תל אביב, אבל הוא בחר עוד פעם ללכת לאנדרדוג. למלאבס. להיות האיש של משה סיני בחלק הקדמי של מכבי פ"ת. לא אתפלא אם במשך השנה הוא יקבל גם את סרט הקפטן. הוא רוצה להיות "מלך הקבוצה", ויודע שבקבוצות הגדולות יהיו כמה שחקנים שיילחמו בו על עמדה זו.
לגלבאן הייתה גם הצעה מהפועל באר שבע של אלישע לוי, שהביא רכש נוצץ במיוחד עם שחקנים כמו מאור בוזגלו ואליניב ברדה, שבא בתור המשיח של האוהדים. אחרי עונה מזוויעה בנגב, דווקא גלבאן היה יכול להשתלב בצורה חלקה. לאלישע לוי אין פליימייקר, כשבוזגלו צריך להיות באגף. אם גלבאן היה מגיע לקבוצה של אלונה ברקת, דובב גבאי וברדה היו נלחמים על תפקיד החלוץ והארגנטיני היה הקשר שאלישע כה צריך. אולי ככה אלונה והאוהדים היו מקבלים עונה טובה שכל כך מגיעה להם. אז למה פדרו בחר עוד פעם ללכת אחורה ולנסות להוביל קבוצה לבדו במקום לנסות משהו חדש וללכת על כל הקופה? התשובות אצלו.
ממייקל ללואיס - אמיר ראג'פורקר
סתיו 1991. מייקל תומאס עובר מארסנל לליברפול של גראהם סונס תמורת 1.5 ליש"ט. על פניו, מדובר במעבר של שחקן פשוט, אבל ההיסטוריה היא מרכיב חשוב בלקסיקון של אוהד הכדורגל, במיוחד במרסיסייד. אם לוקחים את ה"דלוריאן" של מייקל ג'יי פוקס וחוזרים בזמן כשנתיים, לסיום עונת 1988/9, מגלים שבמשחק הדרמטי ביותר (ככל הנראה) על אליפות באנגליה, עליו נכתבו ספרים וסרטים, אותו מייקל תומאס היה האיש שכבש בתוספת הזמן עבור ארסנל מול ליברפול ושדד מהאדומים את האליפות והדאבל.
והנה תומאס פתאום מוצא עצמו בליברפול. זהו הרגע ששרט והשאיר צלקת והיה העת בה לטעמי החלו להיעלם להם הסמלים. תומאס היה צריך להישאר בארסנל או לפחות לא לנדוד דווקא לליברפול.
בחזרה עם הדלוריאן ל-2013. המעבר של החיה מאורוגוואי אמנם לא דרמטי כשל תומאס, אבל הראש מגרד כשחושבים על כך. ההקבלה בין חציית הכביש נשמעת רחוקה, אולם למעשה היא הרבה יותר קרובה מאשר ניתן לדמיין. כיום כבר ברור לכולם שעידן הסמלים נגמר סופית. לכן אוהדי ליברפול המוחים שסוארס עוזב צריכים להבין שבסופו של יום מדובר על ביזנס. זה עצוב, אבל אין דבר יותר נכון מזה.
ברגע שאקבל הצעת עבודה טובה יותר עם משכורת גבוהה בחברה מצליחה יותר, רוב הסיכויים שאעשה הכל כדי להתפטר ולנסות את מזלי ביעד החדש.
כך גם סוארס (ולכך היה קרוב גם סטיבי ג'י, שכמעט ערק לריאל מדריד, ושחקנים נוספים שמבקרים את ההחלטה). אבי מלר יגיד שהרומנטיקה נגמרה, וכנראה שהוא יודע מה הוא אומר. הרומנטיקה, לפחות בעניין הסמלים, מזמן נשארה מאחור עם הדלוריאן ובמקום זה אנחנו רואים מכונות כמו ברצלונה, באיירן או ריאל מדריד. להזכירכם, אותה ליברפול שדדה את לואיס סוארס מאייאקס, אייאקס חטפה אותו מכרונינגן וכך הלאה. בקיצור: סוארס צריך לעזוב.
להחזיר את ה-DNA למלחה – ליאור סתון
העונה הקרובה קריטית לעתידה של הפועל ירושלים. לאחר מספר עונות מאכזבות, חוסר שקט, אי יציבות בהנהלה וכו', עושה רושם שהקבוצה מראה סימנים של שפיות וחזרה למסלול, כיאה למועדון הכדורסל השני הכי בכיר בנוף המקומי (והוא אכן כזה). השנים האחרונות למעשה פגעו מהותית ב-DNA שהקבוצה בנתה לעצמה. במקום אהבה (ימי עדי גורדון), לחץ ותככים. במקום הישגיות ותארים, כשלונות ואכזבות. במקום חיבור אמיתי לקהילה, הנהלה לא מחוברת ולא צנועה. והכי גרוע, כשלונות חוזרים ונשנים בהצבת המטרות ובהשגתן.
בעיני, המטרה העיקרית של אייל חומסקי, אורי אלון ושות' היא שיקום ה-DNA הזה. במילים אחרות, להתנהג כמו אנדרדוג ולחשוב כמו אימפריה. לצורך כך, ווינריות היא מילת המפתח. כאשר אנשי ירושלים אומרים שהעונה הקרובה היא לא רק עונת מעבר והם לא מוותרים של שום תואר, הם צודקים. לעניות דעתי, המטרות של ירושלים בעונה הקרובה צריכות להיות:
1. לחבר את האוהדים בחזרה לקבוצה.
2. להתכונן לכניסת הארנה בכל ההיבטים, שיווקית וכלכלית.
3. בתום העונה הזו על עולם הכדורסל להפסיק להתייחס אל האליפות בישראל כאילו היא של מכבי ואחרים צריכים "לגנוב" אותה, אלא new ball game לחלוטין. כלומר, תואר האליפות שייך למנהלת הליגה ולירושלים סיכוי אמיתי לקחת אותה, בלי קשר למצבה של מכבי.
ההחתמות של הלפרין וגרין הן צעד נכון בכיוון הזה. החתמה של שחקנים טובים ומובילים (בעיקר הלפרין), אשר לקחו תארי אליפות, אליפויות אירופה, גביע ומכירים את הליגה, היא מהלך מאוד נבון. עדיין חסר שם משהו, גם ברמה המנטלית. הייתי הולך על שחקן בסגנון של דורון פרקינס, למשל. אתלטי, לוחם שיודע להשיג נקודות, אבל קבוצתי שיכול להשתלב עם הלפרין. כמו גם שחקן בעמדה 3, אשר יוכל להיות גם GO TO GUY, משהו בסגנון של דיז'ון תומפסון.
כיוון שכדורסל הוא משחק של מאצ'-אפים, ירושלים צריכה להוסיף שחקן גבוה ופיזי (מעל 2.10 מ'), לא בהכרח מוכשר מאוד התקפית. יותר חשוב שיהיה ריבאונדר מצוין, עם מוטת ידיים נרחבת ויכולת חסימה משמעותית. שחקן זה יוכל לחלוק עם גרין את עמדה מספר 5 וזאת על מנת להתמודד ברמות הגבוהות של היורוקאפ, ולא פחות מזה להתמודד עם סופו ושון ג'יימס. שאלת ליאור אליהו, כמובן, חשובה. לעניות דעתי, ירושלים צריכה לעשות הכל כדי להחתימו. החתמה של אליהו תסייע רבות בהשגת המטרות שציינתי עוד לפני פתיחת העונה. זוהי הצהרת כוונות שאינה משתמעת לשני פנים. אבל גם בלי החתמה זו, יחד עם הכניסה לארנה בסוף העונה, ירושלים עשויה להוות, לאחר שנים של אכזבות, אלטרנטיבת אמת למכבי ת"א.