ליגת העל הפכה בשלוש השנים האחרונות לדואופול. רק מכבי חיפה והפועל תל אביב מתחרות על אליפות. בית"ר ירושלים פוסט ארקדי גאידמק נשארה עם הניהול המקצועי הבעייתי שתמיד איפיין אותה והוא עדיין טוב מאוד לעומת זה של מכבי תל אביב, שממשיכה להשחית עשרות ומאות מיליוני שקלים לשווא. יתר הקבוצות בליגת העל אינן מתקרבות בתקציביהן לארבע הגדולות, כך שהן אפילו לא מדגדגות. נשארנו עם חיפה והפועל.
בעוד חיפה זכתה באליפות לפני שנתיים וסיימה במקום הראשון בתום העונה הסדירה בשתי העונות, דווקא הפועל היא זו שנתפשת כסיפור הצלחה. כקבוצה שהצליחה לייצר סביבה עניין עצום המורכב בעיקר מכדורגל אטרקטיבי ומסודר וקהל אוהדים נפלא שגדל כל הזמן. למכבי חיפה כמות אוהדים גדולה בהרבה, למעשה זו הקבוצה האהודה בארץ, אך במשחקים רבים נראים יציעי קרית אליעזר קרחים ובכלל נראה כי הקהל הירוק אינו נלהב ומשולהב כפי שהיה בעבר. אולי בגלל שהכדורגל שחיפה מציגה וכמות הכוכבים שלה אינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים שאיפיינו את המועדון מאז אמצע שנות ה-80'. וכך נוצר אבסורד: הפועל, הקבוצה הכביכול שמאלנית, אשכנזית, אינטלקטואלית ותל אביבית, היא זו שהופכת לפופולרית. ואילו חיפה, הפריפריאלית, מצליחה, עשירה ומנוהלת נפלא, היא זו המזוהה כאפרורית.
במקרה של הפועל כמובן מדובר לא מעט במיתוסים שאינם בהכרח נכונים. רבים מאוהדיה הם בני עדות המזרח, ערבים, יפואים, בת ימים וחולונים ולמעשה מכל מקום. אבל עדיין יש את המיתוסים ההיסטוריים שגורמים לאדומים להיות שנואים בקרב לא מעט ישראלים. אולי מרביתם. חיפה אף פעם לא הייתה ממש שנואה, למעט אולי על ידי אוהדי הפועל חיפה, אך הם באמת כמות זניחה וקולם אינם נשמע מעבר להוויה החיפאית-שולית. מכבי חיפה היא עדיין קבוצה כל ישראלית, אבל הפועל מאיימת עליה. אנשים אוהבים להזדהות עם מצליחנים ובעיקר אם הם מציגים כדורגל יפה. הכדורגל של הפועל העונה לא נתפש כיפה, אך הוא עדיין מאוד מצליח. אפילו בליגת האלופות רשמה הקבוצה קמפיין די מרשים. מכבי חיפה די טינפה ברמה האירופאית בעונה שעברה. הפועל מצליחה ביבשת כבר שנים, חיפה הצליחה בעבר. אולי עבר הוא המושג שהכי מתחבר למכבי חיפה כיום.
אך עוצמת הכדורגל עדיין טמונה בנזילותו. בהפועל יש סיטואציית בעלים איומה. כבר כמעט שנה שאלי טביב ומוני הראל, האוחזים בקבוצה 50-50, לא מדברים. הם גם לא ממש רוצים לקנות האחד את חלקו של השני ובוודאי לא למכור. הם מתנהלים כמו שני אנשי עסקים רמה ז'. שכונה. אבל משום מה המתח והשנאה ביניהם לא חלחלה לדשא. בעיקר בגלל ההרמוניה והעבודה המצוינת של אלי גוטמן וצוותו המקצועי הנהדר, שכולל בין היתר את יוסי אבוקסיס ומאמן הכושר הטוב בארץ רון ציבלין. השלישיה הזו השאירה את השחקנים מפוקסים לאורך כל העונה חרף כל הבעיות בהנהלה. זה עדיין לא גרם להפועל להציג כדורגל מזהיר. הסיבות העיקריות לכך הן ירידה חדשה בכושרו של גילי ורמוט, הטוב בשחקני הפועל בעונה שעברה, עזיבתו של דגלאס דה סילבה ופציעתו של איתי שכטר. אבל הפועל, באמצעות מזל ו/או חשיבה נכונה, החתימה שני חלוצים, אמנם במחיר גדול, אך כאלה שהחזירו בתשואה ענקית: בן שהר וטוטו תמוז. הראשון, שכבש 18 שערים העונה (בכל המסגרות), לא יהיה בהפועל בעונה הבאה. השני, שכבש 20, יכול היה בקיץ להיות בקלות שחקן של מכבי חיפה, שוויתרה עליו.
לזכות חיפה ייאמר שהביאה שני שחקני חוד, החלוץ תומר חמד והקיצוני עידן ורד, שהרימו אף הם תרומה נכבדה. אך הם לא אחראים ל-50% מהשערים של חיפה בליגה, כמו שהר את תמוז בהפועל. היעילות הזו של צמד החלוצים שבעונה שעברה כלל לא היה בבלומפילד רק ממחיש את היעילות של הפועל הגוטמנית. בעונה שעברה הם נתנו את העונה הגדולה בהיסטוריה שלהם. אז השאירו כמעט את כל הסגל והשנה הם במקום הראשון ארבעה מחזורים לסיום בעיקר בגלל שני שחקנים שבכלל לא היו איתם בעונה שעברה. זו עדות להתאמות נכונות ועוצמה, בוודאי כאשר גיבורי האליפות ערן זהבי ו-וינסנט אניימה ממשיכים לככב כמו בעונה שעברה. יש שחקנים בהפועל שאפילו השתפרו העונה (בונדר, אבוטבול), אך רבים יותר הדרדרו או נפצעו (ורמוט, בן דיין, ידין, באדיר, לאלה, שכטר) ולכן הפועל של העונה אולי מקום ראשון, אך רחוקה מאוד מהיכולת הנפלאה מאשתקד.
הבעיה היא שגם חיפה, שלא הרשימה במיוחד בעונה שעברה, מרשימה עוד פחות העונה. נכון שרפאלוב ביצע שדרוג, ורד וחמד כאמור טובים מאוד, טאלב טוואטחה תגלית ואפילו בנאדו חזר מן המתים באופן מרשים. אך בעונה שעברה היו כאן שלומי ארבייטמן עם יותר משלושים שערים ודקל קינן כסלע איתן בהגנה. היה גם יניב קטן, שאמנם לא הציג את היכולת הכבירה של לפני שנתיים אך עדיין שיחק מצוין. העונה הוא שחקן די זניח בחיפה. דבאלישווילי אפילו פחות יציב וכובש פחות. קולמה הלך לאחור. בוקולי ממשיך להזדקן ומסיללה נפצע לתקופה ארוכה ונסוג. הקבוצה של אלישע לוי עדיין הצליחה לקחת המון נקודות, אך נדמה כי זה בעיקר בגלל חולשת הליגה וככל שהיא מתקרבת למאני טיים היא פחות מרשימה. והכי חשוב: היא הפסידה פעמיים להפועל. 2:0 בבית ו-4:1 משפיל בבלומפילד.
הכל יישכח כלא היה אם חיפה נותנת היום הצגה. אליפות בכלל תבטיח את המשך שלטון אלישע. זה כמובן יהיה אושר גדול, אך יענקלה שחר יצטרך לשאול את עצמו האם זה הבסיס לקבוצה ישראלית שיכולה לשחק בליגת האלופות ולהיות שושלת לשנים הקרובות. כי כל דבר פחות אינו קביל בחיפה. הפסד שלה היום ו/או הפסד אליפות ונראה כי במורדות הכרמל יילכו על אוברול כללי, מאמנים כשחקנים. בהפועל, לעומת זאת, רק אליפות תבטיח תקציב גדול לעונה הבאה וניסיון משמעותי שוב להיכנס לליגת האלופות. אובדן אליפות והכל שם יכול להתפרק. ואז כל ההצלחה הגדולה של השנים האחרונות עשויה להישכח במהירות. הפועל תישאר רק עם אוהדיה, בעיקר עם הגרעין הקשה, והיא כבר לא תהיה מזוהה כקבוצה האטרקטיבית והנכונה בישראל. למכבי חיפה יש האינטרס הגדול ביותר שזה יקרה, וזאת בנוסף לאליפות שמונחת על הכף. אבל עבור האדומים המשחק הזה חשוב לא פחות, ואפילו יותר.
משחק גדול כזה לא היה כאן שנים. רק שלא ייגמר תיקו.