עכשיו ששאלת העולות לגמר ליגת האלופות בוומבלי נותרה כמעט פתורה, ניתן להתחיל לסכם את העונה המסתיימת. האמת? בלי יותר מדי דברי שבח והלל. התחושה הכללית היא שליגת האלופות מודל 2010/11 הייתה מוצר מייגע שראוי לתואר המפוקפק "הליגה המשעממת והמאכזבת של השנים האחרונות". משעממת בעיקר משום שמשחקי הנוק-אאוט היו חד צדדיים, נטולי מתח והסתיימו כבר במשחק הראשון מבין שניים. מאכזבת בגלל העובדה שיותר מדי קבוצות ושחקני מפתח חוו עונה בינונית. זו שנה שבה נחשפו מעט מאוד כוכבי על חדשים ושחקנים פורצי דרך. עונה בלי יותר מדי סיפורים מרתקים. עונה בה נשאלו הרבה שאלות שאת התשובות להן יכולנו לצפות (עד כמה שאפשר לחזות תוצאות בכדורגל): ז'וזה מוריניו יביא את ריאל מדריד מעבר לשמינית, אבל לא יעבור את ברצלונה; ארסנל נאיבית ורכה; באיירן תחיה ותקום על אריאן רובן; אינטר חייבת רענון כדי לשחזר את ההצלחות שלה מאשתקד; וכך הלאה.
עם כל הכבוד לשלב הבתים, המאני טיים הוא שמינית הגמר וזאת תהיה נקודת המוצא שלנו. נסו להיזכר, איזה משחק באמת הפיל אתכם מהכיסא? צמד המפגשים בין באיירן לאינטר היו נדירים ביותר. הניצחון של ארסנל על ברצלונה? פריט לאספנים. אבל חוץ מזה? בעיקר תוצאות צפויות או לפחות כאלה שכבר נסגרו עוד לפני מפגש הגומלין. 3 מ-8 משחקי השמינית, ארבעת משחקי רבע הגמר ושני משחקי חצי הגמר הוכרעו מעשית כבר ב-90 הדקות הראשונות. נתון שאין לו אח ורע בשנים עברו.
מה לגבי הפתעות? היו כאלה. שאלקה, שחטאר וטוטנהאם עשו קמפיין נהדר, אבל השאירו טעם חמוץ בסיומו. הרויאל בלוז הדהימו את אינטר במשחק סופר התקפי, אך שילמו באותו מטבע על הכנסות האורחים ממנצ'סטר. דונייצק עשתה את זה בסטייל מול רומא, אולם שני המפגשים עם ברצלונה רק הבהירו לנו כמה רחוקים הפערים מדונבאס ארנה לקאמפ נואו, ולא רק בקילומטרים. הספרס שיחקו אותה בשלב הבתים עם כדורגל סקסי, ואפילו "בגדו" בעקרונות שלהם עם מפגן טקטי מול מילאן, ואז קרסו מול ריאל. גם החוויה בברנבאו לימדה אותנו, בדומה למקרה בארסה-שחטאר, על הבדלי הרמות התהומיים בין הבלאנקוס לתרנגולים.
טור המאכזבות העונה הולך ומתארך. נתחיל עם האיטלקיות: מילאן ואינטר. המכנה המשותף לשתיים, בדומה גם לרומא שעפה בשמינית, הייתה הכנה לקויה לעונה בעיקר בנושא הרכש. הרוסונרי אמנם שידרו מסר חזק עם הגעת זלאטן איברהימוביץ' ורוביניו בקיץ, אבל לא טרחו לחזק את מרכז השדה. כשפירלו, גאטוסו, בואטנג ואמברוסיני נפצעו (ובאופן נדיר זה קרה בשלבים מסוימים של העונה ביחד), לא היה למאמן מסימיליאנו אלגרי מי שייתן כדור לגול ויאזן את המשחק. מארק ואן בומל ואנטוניו קסאנו הובאו רק בינואר ולא לקחו חלק בצ'מפיונס ליג בשל השתתפות קודמת עם קבוצות אחרות. בעיטה אחת למסגרת ב-180 דקות מול טוטנהאם רק ממחישה את עוצמת האכזבה ממי שתוכתר בקרוב לאלופת איטליה הטריה.
העונה של אינטר התחלקה לשתיים: הראשונה עם מאמן מנוסה וטקטיקן מופלא (בניטס) ועם אותו הקאדר שהביא את הטרבל. תחת הספרדי אלופת אירופה היוצאת שיחקה כדורגל הגנתי ומשעמם. בחלק השני עם מאמן צעיר וחסר ניסיון (לאונרדו) אינטר הפכה לפצצת אנרגיה התקפית, אך גם לקבוצה לא מאורגנת.
מאסימו מוראטי לא הסכים. כשהבוס פתח את הארנק בינואר ולאונרדו קיבל מה שרצה (פאציני, נאגטומו, ראנוקיה וחארג'ה) זה לא הספיק. פאציני היה הרכש היחיד שהצדיק את הקרדיט, אבל הוא לא יכול היה להשתתף באלופות. פרט להיעדר רענון הסגל, היו אלה מאיקון וז'וליו סזאר, שחקני מפתח אשתקד, שעברו עונה מזעזעת. וולטר סמואל החמיץ כמעט את כל העונה וכשלוסיו הושעה מהמשחק מול שאלקה, לטקטיקה ההרפתקנית של לאונרדו לא הייתה תשובה לראול, פרפאן ושות'.
והיו גם האנגליות, ארסנל וצ'לסי הלונדוניות. שתיהן פתחו בצורה מופלאה את העונה והיו מועמדות להיכנס לפחות לפיינל פור. הדיאגנוזה במקרה של ארסנל הרבה יותר פשוטה: התותחנים של ארסן ונגר לוקים בעמדות החשובות על המגרש: שוערים – שלושה כאלה נוסו ונכשלו טוטאלית. בלמים? סקילאצ'י שהצטרף בקיץ ופרמאלן הם בהחלט שחקנים ברמה גבוהה, אבל היעדרות ממושכת השאירה את העבודה לדז'ורו וקוסיילני, לא מגאוני הדור הצרפתי החדש. בהתקפה ההסתמכות על רובין ואן פרסי בלבד השאירה את ארסנל צנועה מאוד בכל הקשור לכיבוש שערים (0 עם בעיטות למסגרת בקאמפ נואו). גם ההתקדמות הנהדרת של סמיר נאסרי וג'ק ווילשר לא הצליחו לשנות את האופי הרכרוכי שמגלה ארסנל ברגעי האמת.
בצ'לסי דיברו בחודשי הסתו בשישיות, ואז הגיעה הנפילה. פרנק למפארד, פלורן מאלודה ודידייה דרוגבה, שלושת הסטארים של עונת הדאבל ב-2009/10, ירדו בכושרם. למפארד, מר יציבות של סטמפורד ברידג', אפילו ניאלץ להיעדר כחודשיים מהמגרשים. מאלודה איבד את מקומו הקבוע בהרכב ודרוגבה המזדקן, המניה הכי בטוחה במערב לונדון, הפסיק להטיל אימה על הגנות היריב. הבעיה המרכזית של הכחולים הייתה במרכז השדה. כשקרלו אנצ'לוטי הגיע בקיץ שעבר לממלכת אברמוביץ' הוא הצליח להקנות לקבוצה סגנון של הכתבת קצב ושליטה בכדור באופן מובהק. צ'לסי של השנה איבדה את האחיזה הזאת והסדר כשצירופו של רמירס הברזילאי על חשבון מיכאל באלאק פגע קשות בהנעת הכדור והאופציות ההתקפיות. 30 הדקות הראשונות של יונייטד בברידג' במשחק רבע גמר הראשון היו הסממן הבולט לכך. צ'לסי הפסיקה להיות היוזמת ונגררה לקצב של השדים האדומים.
בבאיירן מינכן נעשו כנראה כל הטעויות האפשריות. לא ברור אם מדובר בזחיחות מחשבתית או סתם עקשנות, אבל לואיס ואן חאל, המאמן שהוביל את הקבוצה לדאבל וגמר אלופות בעונה הקודמת, חיבל בסיכוייה העונה. יחסי האנוש הבעייתיים של המאמן ההולנדי הביאו לייבושו של מרטין דמיצ'ליס על הספסל עד לשחרורו בינואר. הבווארים לא מצאו פרטנר לדניאל ואן בויטן במרכז ההגנה, כאשר גם עמדת המגן השמאלי נותרה בלתי פתורה. באיירן סבלה לא פחות עם העזיבה של ואן בומל למילאן, שהשאירה את לב הקישור שלה מבולגן ופרוץ. החלטה נוספת וקשה שקיבל ואן חאל, שאולי גם זירזה את פיטוריו, הייתה הקרדיט שנתן לשוער הצעיר תומאס קראפט בין הקורות. הגרמנים קרסו בבונדסליגה בעיקר משום שאריאן רובן החמיץ את החלק הראשון של העונה ובלעדיו לא נמצא מנהיג אחר. לא תומאס מולר, מתגליות אשתקד, ובטח שלא פרנק ריברי.
פערים הולכים וגדלים, הכנה לקויה לעונה, תסמונת עונת פוסט מונדיאל והיערכות טקטית שגויה הם רק חלק מהגורמים הרבים שהפכו את ליגת האלופות השנה למפעל שלא עמד ברף הציפיות שהעמיד בשנים האחרונות. הצ'מפיונס ליג היא חלון הראווה של אירופה ומבטאת מגמות ותהליכים די מדאיגים, שקורים גם בליגות המקומיות (ספרד היא נושאת הדגל כאן, אנגליה לא רחוקה ממנה וגם לאיטליה יש מה לומר בנושא) ובזירה הבין-לאומית (שימו לב לאחוזי ההצלחה המדהימים של הנבחרות הגדולות במוקדמות היורו). הגמר שיתקיים בוומבלי הוא היקר וכנראה גם הנצפה בכל הזמנים. הוא יעמיד קרוב לוודאי שתי מעצמות על ואולי אפילו יספק כדורגל מהסרטים. כל זה לא ישנה את ההרגשה שליגת האלופות התפספסה העונה.