מגנה? מגנה, בטח מגנה. מאמן כדורגל, גם אם הדם מתפוצץ לו בוורידים של הרקות, צריך לשלוט בעצמו ובעיקר לדעת להפסיד. כמו המועמדת האצילה לנשיאות, כמו ראש הממשלה היוצא או נשיא ארצות הברית היוצא....אה, רגע...מה אתם אומרים? שאולי לא. שאם הארזים לא יודעים להפסיד בכבוד, אז מה נצפה מפשוטי העם. מעניין. נקודה למחשבה.
ניר טעה, הוא יודע שהוא טעה, הוא ישלם מה שישלם ואלה שרוצים בשבילו הבוקר כיכר עם גיליוטינה צמאים לדם, לא לצדק. בין הפיו פיו של זהבי לאוהדי הפועל ל"לכו תז...." של קלינגר מסתתרת תורת התנועה. אחת אומרת נהרוג אתכם, השניה....מה נאמר? לפני כמה ימים, מכבי ת"א כדורסל הפסידה משחק בגלל שחקן שעשה תנועת השתקה לקהל. כל התנועות האלה מיותרות, אבל התגובות אליהן הן בעיקר מסע צבוע של חברה שיש לה עוד כמה בעיות ביחסים שבין אדם לחברו לפני שהיא מוציאה להורג על שפת הסימנים.
ולמשחק עצמו: גמר הגביע הזה הוכיח למה מכבי לא אלופה, ומסתפקת בפרס ניחומים. הצהובים לא הרשימו. 100 מיליון שקל נגררים להארכה מול 30 מיליון של קבוצת תחתית, ומנצחים בחריקת בלמים – שמחה גדולה, גאווה קטנה. אני מבין שמכבי נשארת עם מאמן בינוני על הקווים. אולי כדאי לה לחשוב מה קרה 100 ק"מ מצפון לה, כאשר יענקל'ה פתח את הכיס והביא לעמדת האימון קבלן הצלחות.
ואן לוון. מאמן בינוני (אלן שיבר)
שמחה גדולה, גאווה קטנה (אלן שיבר)
אין לי טענות לאדומים. לא רק שלא חשבנו שננצח כאן, ההערכות דיברו על הרמת ידיים מהירה ב-90 דקות. זה נכון ששטקוס צריך בקיץ הזה סדנא ליציאה לכדורי גובה, אבל זה לא העניין. גמר הגביע הושג בזכות נצחון הירואי על נתניה ועוד כמה דרדל'ה מול קבוצות מליגות אחרות. הגמר היה בונוס שלא נוצל. אפשר היה לנצח. זה היה לכאן או לכאן. לא נורא. עם בן שהר בעונה הבאה, ועוד כמה שיפוצים ותיקונים, יש בחודורוב קבוצה לפלייאוף עליון שאולי עוד יעלה בידה לנצח דרבי. תשאלו את חיפה, לפעמים כשמחכים הרבה למשהו, הוא מגיע מתוק ומרגש יותר.
ואגב, היה פאול. מה לעשות. ולא היה פנדל. וארז פפיר הוא שופט חלש ומפוזר, שלא היה ראוי למעמד. אם לא אלוהי ה-VAR, היתה נכנסת כאן להסטוריה קומדיה של טעויות שהיתה הופכת שניה רק ליד ההיא של גילי לנדאו, בגמר ההוא שלמזלנו הגיע לפני המצאת הגלגל והוידאו.
הכדורגל התכתב השבוע בדו שיח קסום עם הפוליטיקה. קבוצה שזוכה באליפות אחרי עשור, באותו שבוע שבו – כנראה – מפסיד את האליפות ראש ממשלה שנמצא כאן אפילו קצת יותר. ימים של שינוי. ואז, נשיא שמתבשר "עלה בידי" בחדר ההלבשה בבלומפילד. אולי היינו צריכים להבין שגביע אדום לא יהיה כאן. יום שהתחיל בנשיא חדש, שהיה פעם סמל ללוזריות, ונגמר כנראה בממשלה שאין בה ביבי, מציין בין לבין תוצאה צפויה בעיר שכבר מזמן הפכה לצהובה. יש כנראה גבול לכמות ההסטוריה שאפשר לדחוס ביום אחד.
ריבלין עם אבו עביד. יש גבול לכמות ההיסטוריה שאפשר לדחוס ביום (אלן שיבר)
פפיר עם קלינגר. לא ראוי למעמד (ברני ארדוב)