במבט ראשון, נראה כאילו שניהם עשויים מאותה תבנית. שניהם לא מרשימים מדי מבחינה חיצונית. אחד עם שיער מלא ועמוס בג'ל, השני עם שיער קצוץ. אם הם היו עוברים ברחוב אלמוני, סביר להניח שאף אחד מהם לא היה בולט מדי.

גם כשמסתכלים על הביוגרפיה שלהם, שניהם מאוד דומים - אחד מהם בן 44, השני בן 45. ככדורגלנים, שניהם שיחקו כל הקריירה באותה עמדה - מגן ימני. עמדה נטולת זוהר, עמדה של פועלי כדורגל, כאלה שעובדים קשה כדי להרוויח את המשכורת, כשאנשים אחרים יהנו מהקצפת. הקשרים ההתקפיים, החלוצים, אפילו לבלמים יש יותר זוהר. כשאתה מגן ימני, אתה תמיד בצד. רחוק מהזרקורים. רץ על הקו כל המשחק.

לפי ויקיפדיה, רן קוז'וך כבש בסך הכל שלושה שערים בכל הקריירה. לברק בכר יש רק שני גולים. אלוהים, מה לעשות, נתן להם את התהילה במנות קטנות. טיפה, טיפה. ואיכשהו, רצה הגורל וב-2025 שניהם עומדים בתור המאמנים הישראלים הטובים ביותר שיש לנו. הערב, באצטדיון טרנר בבאר שבע, שניהם ייפגשו לקרב שבו רק אחד מהם ייצא מנצח - ברבע גמר גביע המדינה.

ביניהם יש גם הבדלים - בכר שיחק בסך הכל 13 שנה ככדורגלן והיה רק בשלוש קבוצות (הכח ר"ג, הפועל פ"ת וקריית שמונה). קוז'וך גם עבר בקריית שמונה, אבל המסע שלו היה הרבה יותר ארוך - הוא נמשך 17 שנה (מ-2001 עד 2018), ועבר בדרך שורה של מועדונים - מעכו, דרך קריית גת, ועד הפועל בקה אל גרבייה.

גם קריירת האימון של שניהם שונה - אצל בכר היא היתה יותר מטאורית; אחרי שנה אחת כעוזר מאמן (של רן בן שמעון, שותף לאליפות ההיסטורית של ק"ש) ועוד שנה וחצי כמאמן ראשי בקבוצת בוגרים הוא זכה בתואר גדול - גביע המדינה עם קריית שמונה. שנתיים אחר כך, הוא כבר זכה באליפות. הבישול של קוז'וך היה יותר איטי - הוא היה עוזר בסכנין, הפועל פ"ת, ק"ש, הפועל חדרה ומכבי נתניה - עד שקבוצת נעוריו נתנה לו את המפתחות. גם אז, במקרה. לגמרי במקרה.

בכר. לא היה כוכב גדול

קוז`וך מול חיפה כשחקן. ביצע עבודות אפורות (אלן שיבר)

וכאן הסיפורים מתחילים להתחבר: גם קוז'וך וגם בכר קיבלו את הצ'אנס הראשון שלהם כמה שמכונה "caretakers", מאמנים זמניים שמתישהו הפכו לקבועים. במקרה של בכר, ההזדמנות נפלה על ראשו ב-2012, אחרי שגילי לנדאו סיים את תפקידו בקריית שמונה. קוז'וך קיבל את הג'וב שלו עשר שנים אחר כך, בקבוצת נעוריו מנתניה. זה קרה אחרי שסר חינו של בני לם, וקוז'וך שהיה עוזרו (כמו המקרה של בכר) הוקפץ לקווים - כדי לסתום חור. אבל בארץ, כידוע, מה שזמני תמיד יכול להפוך לקבוע. שמעון פרס עשה מזה קריירה שלמה.

ושניהם, כמאמר הקלישאה, קיבלו את ההזדמנות - ולקחו אותה בשתי ידיים. בכר הפך את ק"ש לקבוצת צמרת קבועה, בכל שלוש העונות בהן אימן; קוז'וך, בחצי העונה הראשונה, הביא את נתניה עד גמר הגביע, זכה איתה בגביע הטוטו ועשה איתה פלייאוף עליון. אחר כך, קוז'וך לקח גביע עם מכבי פ"ת - משהו שלא עשו במועדון הזה 52 שנה. בקיצור, שניהם לא הותירו מקום לספק - מהשנייה הראשונה.

ואז הגיעה נקודת המפנה של שניהם כמאמנים ראשיים בליגת העל. וזה אמנם קרה בהפרש של תשע שנים (בכר ב-2015, קוז'וך ב-2024) - אבל באותו המקום. הפועל באר שבע. בשני המקרים, אלונה ברקת החליטה לוותר על המאמן שהביא אותה עד הנה - פעם אלישע לוי, ופעם אליניב ברדה - ולתת את המפתחות למאמן צעיר, שנראה על פניו חסר ניסיון. בשני המקרים, זה השתלם בענק.

כמה הקדנציות של שניהם דומות? בשביל זה צריך ללכת קצת למספרים - והם כמעט מדהימים בדמיון שלהם. אחרי 24 מחזורי ליגה, שניהם מחזיקים במאזן כמעט זהה בעונה הראשונה שלהם בהפועל באר שבע. קוז'וך נמצא אחרי 24 מחזורים במקום הראשון, עם 58 נקודות - 18 ניצחונות, 4 תוצאות תיקו, 2 הפסדים. לבכר? 60 נקודות - 19 ניצחונות, 3 תוצאות תיקו, 2 הפסדים.

וכשמוסיפים לקוז'וך את הנקודות שנגזלו ממנו בבית הדין - המאזן זהה לחלוטין. 60:60. בתרחיש הסביר שבו ב"ש מנצחת את סכנין, היתה לו אפילו שתי נקודות יותר מבכר. בכל מקרה, הפער ביניהם הוא בתחום הטעות הסטטיסטית - שניהם נמצאים באותו מעמד, שניהם פייבוריטים אחרי שני שליש עונה לקחת אליפות ראשונה בקריירה, בעונה הראשונה שלהם במועדון גדול באמת.

והנה, אם תרצו, דעה לא פופולרית: בכר הרוויח ביושר את המעמד שלו כמאמן על. שש אליפויות, בכל זאת, לא הולכות ברגל. אבל אם בוחנים את העונה הראשונה - ואותה בלבד - קוז'וך בעיניי ראוי ליותר קרדיט על מה שהוא עושה, בימים אלה, בבאר שבע. כי כאן צריך לזכור שלבכר היה סגל הרבה יותר איכותי: לא רק טוני וואקמה, אלא גם מאור מליקסון, מאור בוזגלו בשיאו, בן שהר, אליניב ברדה - כל אחד מהם שחקן עם קריירה מפוארת בזכות עצמו, בארץ ובחו"ל.

יחגוג תואר אליפות ראשון בתום העונה? (אלן שיבר)

קוז'וך מגיע לאותם מספרים, עם קבוצה הרבה פחות נוצצת - לפחות על הנייר. בזמן שלבכר היה בהרכב את מליקסון, בוזגלו, ברדה ושהר - קוז'וך מצליח לרוץ לאליפות עם אליאל פרץ, אלון תורג'מן, אמיר גנאח ודן ביטון. ארבעה שחקנים מוכשרים ללא ספק, אבל לא כאלה שמישהו היה אפילו חושב להגדיר כשחקני על. במילים אחרות, קוז'וך מצליח למקסם את הסגל שלו, הרבה יותר מאשר בכר - באותה קבוצה.

ובכל זאת, הנחה אחת צריך לתת לבכר. בסופו של דבר, לבכר יש צלחת אליפות - לקוז'וך עדיין אין אותה. והמאמן של ב"ש 2025 יצטרך להזיע בדרך לשם, לפחות כמו שבכר הזיע ב-2016. למרות שהם באותו גיל, בכר רשם קילומטראז' הרבה יותר גבוה - גם ברמה היבשתית מאשר מי שמסתמן כ"בכר הבא". אבל הערב בטרנר, אחרי שקוז'וך עולה כפורח, ובכר חווה עונה פחות טובה - הם מגיעים שוב שווים. ראש בראש.

בכר וקוז'וך הם דוגמאות טובות למשמעות של עבודה סיזיפית ואפורה לאורך שנים. אף אחד מהם, בקריירת המשחק שלו, לא היה מגה סטאר. אף אחד מהם לא כיכב בפרסומות, לא היה בתכניות אירוח, לא קצר תהילה ולא כסף גדול. אבל איכשהו, המים השקטים של שניהם חדרו עמוק. את התהילה שאלוהים לא נתן להם בקריירת המשחק, הוא מרעיף עליהם בענק בתחום שבו העבודה השקטה והאפורה - משתלמת. והיום, הם נמצאים בפסגת התחום שלהם - שני המאמנים הישראלים הטובים ביותר בליגה שלנו.

אחד משני המאמנים האלה יסיים את הערב הזה בטרנר כמנצח. אחד אחר יילך ללקק את הפצעים, עד המשחק הבא (שגם הוא, איכשהו, קרב בין שניהם - הפעם בליגה). אבל ב"מאקרו", שניהם ניצחו בענק. בזמן שהכוכבים הצעירים שנתנו להם בראש בקריירת המשחק עברו לספסל האחורי (ברובם), שניהם היום נמצאים בטופ של הכדורגל הישראלי. ואצל שניהם יש גם הרבה על מה לבנות בעתיד.

ומעל הכל, שניהם בנו קבוצות כדורגל שפשוט כיף לראות. כל אחת בתקופתה. היצירה שלהם הפכה להיות הדבר הגדול ביותר שעשו כל חייהם. והיא גם תהיה הרבה יותר נצחית מכל גול לחיבורים של המגה סטארים ששיחקו איתם ומולם, בגילאים הצעירים.

ברק בכר ורן קוז'וך עברו דרך ארוכה מאוד עד הרגע הזה. אבל מה שהם בנו, יישאר לנצח.

הצל שלי ואני: רן קוז'וך בעקבות ברק בכר