נכנס לוואקום: הסיפור של מיגל סילבה

לא מעט קווי דמיון יש בין סילבה לבין הזר הקודם שעמד בשערה של בית"ר, טברטקו קאלה. שניהם שוערים עם הרבה עליות ומורדות - לפעמים בתוך המשחק עצמו. שניהם יכולים לספק הצלה מרהיבה או הדיפת פנדל גורלית, אבל גם לבצע טעות שוער קריטית שתותיר את האוהד עם הראש בין הידיים (במקרה של קאלה, כולם יזכרו לנצח את צמד הטעויות נגד קופנהאגן בליגת האלופות). אבל למעלה מזה, שניהם גם היו מחוברים מאוד לקהל ולקהילה של בית"ר. במילים אחרות, כנראה שגם השוערים הזרים שבית"ר הנחיתה - בסופו של דבר, היו "ישראלים" במהותם.

כך היה עם קאלה, שאת הדרך לליבו של הקהל קנה בעזרת ההתבטאויות הפוליטיות שבהן הזדהה עם הקייס הישראלי; סילבה עושה זאת באותה הדרך, עם הזדהות מוחלטת עם ישראל ועם הקהל הצהוב-שחור; כולל ההתבטאויות שלו אחרי המשחק נגד הפועל חיפה, שבה הסביר ש"רוצים ללכת נגד הקבוצה". סילבה לא ראה בעצמו כמעין שכיר חרב, אלא כבן בית - מישהו שבית"ר היא עבורו יותר ממקום עבודה. וזה, בעיניי חלק מהאוהדים, מפצה במובן מסוים גם על הרגעים הפחות טובים במגרש.

אבל לפעמים, כדאי להסתכל גם על התמונה הגדולה. אם בתום עונת 22/23, הראשונה של סילבה, בית"ר ספגה 58 שערים - בעונה שעברה (23/24) המספר ירד דרסטית ל-40 שערי חובה בלבד. העונה, אגב, היא סופגת 38 שערים - מה שאומר שכנראה שהמספר יעלה במקצת, אבל עדיין לא יתקרב לכמות הספיגות של העונה ההיא. חלק מזה נובע גם מהתייצבות מסוימת של החלק האחורי בבית"ר, וגם ליכולת הכוללת של הקבוצה שהתחזקה מאוד, מקבוצת התחתית של תחילת העשור הנוכחי ועד לרגע זה.

ובכל זאת, ברור לכולם שכדי להגיע למקומות שבית"ר חולמת להגיע אליהם - יצטרך גם להיות שדרוג הגנתי. בעונה שעברה, האלופה מכבי תל אביב ספגה רק 25 שערי חובה (15 פחות מבית"ר). וכידוע, יש קורלציה ברורה בין ההגנה הטובה ביותר בליגה לבין הקבוצה שבסוף זוכה באליפות. זו, נדמה לי, המשימה מספר אחת של אלמוג כהן וברק יצחקי לקראת הקיץ - ויכול להיות שגם בעמדת השוער, יתבצע איזשהו ריענון.

אבל יהיה צדק פואטי מסוים אם סילבה יהיה דווקא האיש שיישאר. כי הוא סמל לא רק עבור הקהל, אלא גם סמל למועדון - שיצא משנות החושך של פוסט עידן משה חוגג, לקבוצה המצליחה של העונה הנוכחית. סילבה הוא לא שוער החלומות, אבל גם הוא מצליח להשתפר מעונה לעונה, והעונה גם סיפק כמה רגעים חזקים של יציבות, בתוך תקופות קשות. הוא חלק מהקבוצה שהחזירה את בית"ר לפלייאוף העליון, אחרי חמש שנים; ואולי גם הוא צריך להיות זה שיקצור את הפירות.

קצת כמו איציק קורנפיין, שהגיע לבית"ר ירושלים ב-1995 - אחרי עונה שבה היא בקושי נשארה בליגה, וכשהוא היה אלמוני לגמרי; ויחד איתה צמח לעמדת השוער באליפויות של שנות התשעים, נשאר איתה בתקופת המשבר הגדולה של תחילת המילניום ואז חגג עוד פעם אחת את האליפות ההיסטורית של 2007, יכול להיות שסילבה יהיה היורש שלו - גם בהקשר הזה. זה השביל שסילבה התחיל ללכת בו - לא סלול, לא תמיד מסומן, אבל כזה שיכול להיגמר בתהילה גדולה.