לפני קצת יותר מארבעה חודשים, נבחרת הכדורסל של ישראל עשתה – פעם נוספת יש לציין – את מה שמצפים ממנה. החבורה של ארז אדלשטיין, לו היה זה קמפיין ראשון כמאמן הנבחרת, ניצחה את הולנד במוקדמות יורובאסקט 2015 והבטיחה את עלייתה לאליפות אירופה מספר 12 ברציפות. נבחרת ישראל, 12 פעמים ברציפות, באליפות אירופה. הפעם, ההישג היה מרשים במיוחד, שכן הכחולים-לבנים אירחו את משחקי הבית בקפריסין, בגלל המצב הבטחוני בארץ.
בעוד עבור נבחרת הכדורסל עלייה לאליפות אירופה היא הישג, אך גם דבר של מה בכך, בנבחרת הכדורגל הדברים שונים בתכלית. נבחרת ישראל לא הייתה מעולם ביורו, אך אחרי שלושה משחקים בקמפיין מוקדמות יורו 2016, נראה שרוח חדשה מנשבת והסיכוי לעשות היסטוריה הפך לממשי. הנבחרת של אלי גוטמן ניצחה את שלושת משחקיה הראשונים בקמפיין, כולל 0:3 ענק על בוסניה מהדרג הראשון לעיני אצטדיון מלא ב"סמי עופר", והתכונה לקראת צמד המשחקים בחודש מארס, מול וויילס ובלגיה, בשיאה.
רגע לפני שהם חוזרים להכנות החשובות – ארז אדלשטיין לאליפות אירופה שתיערך בצרפת בספטמבר 2015, ואלי גוטמן למשחקים הגורליים במארס – נפגשו השניים במיני-ישראל לראיון מיוחד ומרתק, כשהם על תקן המרואיינים – אך גם המראיינים. שיחה בין המאמן שחולם להגיע לצרפת, לבין זה שכבר הבטיח מקומו ומפנטז על הישג מרשים במיוחד.
"אם הייתי יכול, הייתי עולה ליציע ומזיל דמעה"
ארז: "איפה אתה נולדת, בארץ?"
אלי: "בחיפה. ההורים שלי נולדו על גבול רומניה-אוקראינה".
ארז: "ההורים שלי בארץ. אמא בעפולה, אבא בבלפוריה. הם היו בהגנה, באצ"ל. אנחנו מחוברים לסיפור הזה, זה לא סתם".
אלי: "זה הסיפור. זה הסיפור שלנו. בכל פעם שאנחנו יוצאים החוצה אנחנו מבינים שזה שלנו ועל זה חייבים לשמור".
ארז: "אתה יודע, המשחק הראשון שלי כמאמן נבחרת ישראל היה על אדמת רוסיה. אתה יודע מה זה עשה לי לשמוע שם את ההמנון? כולם אומרים שזה קלישאות, אבל אף אחד לא מבין עד שהוא לא עומד שם".
אלי: "אני בא ואומר לך, שעם כל הניסיון שלי כמאמן כדורגל וכמאמן נבחרת, אתה לא מבין מה עבר עליי ששרו את ההמנון ב"סמי עופר". אם הייתי יכול לרגע להיות אוהד, הייתי עולה ליציע ומזיל דמעה. זו הייתה צמרמורת. משם - זה כבר לא יכול היה להוביל למקום אחר, ואני מייחל שב-28 במארס הקהל יהיה שם כל כך חזק. אני אפילו משוכנע בזה".
"לאליפות אחת עוד לא הגעתם, מה אתה כל כך גאה?"
לפעמים קשה להבין את ההבדל התהומי בין ההצלחה של נבחרת הכדורסל לבין מקבילתה מהכדורגל. בכדורגל מושקע כסף רב יותר, השחקנים מרוויחים יותר, יש מבחר רב יותר של שחקנים – אך עדיין, את ההישגים קוטפים דווקא הכדורסלנים. אולי, כפי שמספר גוטמן, הוצאת הטלפונים הסלולריים מחדרי ההלבשה, זהו צעד ראשון בדרך להצלחה.
ארז: "ומה ביום-יום? משעמם?"
אלי: "בתחילת הדרך לא שיעמם לי, אבל היום אני בא ואומר לך שזה מגרד. אני מרגיש צורך בעבודה יומיומית כמאמן. חסר לי לקדם שחקנים, אי אפשר לעשות זאת בנבחרת. כשהגעתי להפועל ת"א, היה שם את ביברס נאתכו. הוא ניגש אליי עם אביו ז"ל ואמר לי שהוא בדרך החוצה. שאלתי למה, אז הוא הסביר לי שהוא לא משחק. ביקשתי שייתן לי כמה ימים, אחרי כמה ימים ראיתי מה שראיתי, וההמשך ידוע".
ארז: "מה זאת אומרת ההמשך ידוע? אתה קם כל בוקר ובדואר מחכים לך אחוזים מהחוזה שלו?"
אלי: "הלוואי".
ארז: "פלאפונים בארוחות צהריים?"
אלי: "אין לנו. זה כבר לא קיים. לא בחדר הלבשה ולא בשום מקום. עברנו את זה. שחקנים יודעים שזה קודש הקודשים. ארבעה ימים שעל פי ההתנהלות בהם נחיה או נמות".
ארז: "אצלנו זה לא ככה כי זה קיץ והשחקנים רעבים".
אלי: "28 במארס ואין כרטיס. שמעת על דבר כזה? כבר עכשיו אין כרטיס".
ארז: "אתה כל כך גאה, לאליפות אירופה אחת עוד לא הגעתם. נבחרת ישראל לא באליפות אירופה זו ועדת חקירה. בלי מקום ב-8 הראשונות אתה לא חוזר לנתב"ג".
אלי: "אני נתלה בעובדות. אין כרטיס אחד למשחק נגד ווילס".
אלי: "מה לאחל לך ל-2015?".
ארז: "רק בריאות, מי כמוך יודע. כל השאר זה הבל הבלים".