סוף סוף אפשר לראות סימן חיים, סוף סוף ראינו ניצוצות של רוח אחרת בנבחרת ישראל. המהפך הראשון מזה עשור הוא תוצאה של נבחרת שקודם כל רוצה, מתלהבת ויוזמת, ולא רק כזו שמתגוננת.
כל שחקני הנבחרת, ללא יוצא מן הכלל, הציגו משחק לחימה יוצא מן הכלל, שגרם ללא מעט סיבות לאופטימיות. ניכר לעין שהנבחרת הבינה שהגיע הזמן לשים סטופ לביזיונות. לעיני כ-10 אלפים צופים באצטדיון סמי עופר, ראינו חבורה יוזמה, גאה ומתאבדת על כל כדור, כזו שאי אפשר שלא להתחבר אליה.
בתוך היחידה המלוכדת הזאת, אפשר לציין מספר שחקנים שהיו מעל כולם. ראשית, מואנס דאבור, שהוכיח שהוא השחקן הישראלי הטוב ביותר כיום. יכולת המסירה, התנועה הבלתי פוסקת, הבעיטות והאיכות, הראו שהוא רמה מעל כולם.
דור פרץ לחם בצורה בלתי רגילה. קשר מכבי ת"א רץ ללא הפסקה, במה שגרם לי לחשוב איך הוא לא מתעייף? גם טאלב טוואטחה הוכיח שהוא מגן שמאלי נפלא, שנע כל הזמן והיה ומסוכן בכל הרמה שלו. יחד עם זאת, המחמאה הגדולה ביותר היא לקבוצה כולה, שלמעשה הוכיחה שהיא קבוצה.
אי אפשר שלא להתחבר לנבחרת (אלן שיבר)
הנבחרת הוכיחה שהיא קבוצה (אלן שיבר)
אחרי שהתפזרו הדי הניצחון, צריך להודות. במחצית הראשונה ישראל התגוננה ורק אחרי שנקלעה לפיגור, היא יצאה קדימה. השאלה שלי היא למה הנבחרת צריכה לספוג רק בשביל לצאת קדימה? החילוף הכפוי בו דיא סבע נכנס במקום בן שהר שנפצע, עזר מאוד לנבחרת. סבע הוסיף הרבה תחכום להתקפה, כשההרחקה סייעה מאוד מול נבחרת סקוטלנד, שאם לומר את האמת, היא פשוט לא מספיק טובה.
אני לא חסיד של שיטת שלושת הבלמים, בטח כשגם שלושת הקשרים שלפניהם הם הגנתיים, אבל ראינו נבחרת ששולחת הרבה שחקנים להתקפה. אנדי הרצוג צריך ללמוד מהמשחק הזה להעז ולשלב יותר שחקנים יצירתיים, כי הוא רק ירוויח מזה.
המשחק הזה מראה לכולנו שכדאי להאמין יותר בכדורגל הישראלי. שחקני הנבחרת הוכיחו שעם רצון ועם לחימה ללא פשרות, אפשר לעשות דברים יפים. הנבחרת שטפה את המשחק ותוצאה של 1:2 עושה חסד עם הסקוטים, שהיו יכולים לספוג הרבה יותר.
זה היה ערב בו אני נהניתי מהנבחרת וכך גם האוהדים, שראו חבורה מלהיבה במחצית השניה. הנבחרת נתנה לנו סיבה להרים את הראש ולהאמין בה, ולנו נותר רק לקוות שתהיה לזה המשכיות.
כדאי להאמין בנבחרת ישראל (אלן שיבר)
כולנו נהנינו (אלן שיבר)
בכל מקום במגרש. דאבור (אלן שיבר)
טרנר כבר יהיה מלא (אלן שיבר)