יש פיתוי גדול בתחושה התבוסתנית הזאת, שהכל אותו דבר ונועדנו לכישלון. שהתנוחה בה יצאנו בסיום המשחק בלובליאנה, עם הראש בין הידיים, היא טבעית. מולדת. כשמסתכלים על לוח התוצאות, קשה שלא ליפול למלכודת הזו: שוב נבחרת ישראל הגיעה למשחק של מה שמכונה "DO OR DIE" ויצאה ממנו כשהיא מפסידה. 3:2 משער בדקה התשעים. הכל אותו דבר.
אבל היום, מישהו חייב להגיד "לא, זה לא אותו דבר". אחרי שנים ארוכות (מאד) של קומבינות, של טלאי על טלאי, נבחרת ישראל - דווקא עם צוות אוסטרי, בראשות מאמן שנתן לה בראש בצד השני - חזרה לייצג את האוהדים שלה. את הצופים שלה. את הישראלים. דווקא כשהכדורגל הישראלי חשב - אולי מתוך חוסר ברירה - מחוץ לקופסא, הוא מצא מתכון שיכול לעשות כאן דברים גדולים.
אני לא יודע מי מקבל את ההחלטות בהתאחדות לכדורגל, שהרי יו"ר קבוע אין. אבל מי שלא נמצא בתפקיד הזה חייב להחתים את הרצוג ורוטנשטיינר על חוזה חדש. עכשיו. דווקא מתוך הכאב, אחרי שתפסנו את הראש, כששוב נדמה לנו שהכל אותו דבר. התחלואים קיימים וייקח יותר ממאמן אחד או קדנציה אחת כדי לשנות אותם. אבל דווקא בהפסד הכי כואב שלה בקמפיין הזה, עם תנאי הפתיחה הכי גרועים שאפשר, היה בנבחרת ישראל משהו מעורר השראה.
אומרים שנבחרת ישראל של היום לא עולה בקנה אחד עם הנבחרת ההיא, של שנות התשעים. יש מי שזוקף זאת לגנותה של הנבחרת הנוכחית, אבל ההפך הוא הנכון. דווקא בגלל שאין כאן "תור זהב" והשחקנים המובילים בנבחרת הזו לא משחקים בליגות הטובות בעולם, דווקא בגלל כל זה יש בה משהו כל כך שובה לב. כי אנדי הרצוג לקח תנאים לא קלים ודור בלי הרבה כישרון והעמיד נבחרת שצועדת בראש זקוף מול כל יריבה, ומגיעה להרבה יותר ממה שחשבת שהיא תשיג אי פעם.
דאבור. תוצאה מאכזבת אך יש מקום לאופטימיות (getty)
לפני כמה שבועות "ציינו" שנתיים לאירוע זריקת הסרט של ערן זהבי. זה היה רגע שבו הנבחרת ויחסיה עם הקהל הישראלי, הגיעו לתחתית החבית. היה משהו כל כך מסוכסך באווירה ההיא שבה הקהל קילל את הקפטן, הקפטן זרק את הסרט, הנבחרת נראתה רע ובעיקר מנותקת מהקהל שלה. סגירת מעגל מושלמת היתה מתקבלת אם השער הנהדר של זהבי אתמול היה שער ניצחון. אבל החיים זה לא הוליווד: במציאות של הכדורגל הישראלי, קשה להתגבר מעל הנסיבות. אבל נדמה לי שהמשימה של מאמן הנבחרת היא לצמצם את הפערים למינימום האפשרי. לצמצם ולצמצם אותם עד שמתישהו הם ייסגרו ונתחיל לראות תוצאות.
אז לא נהיה ביורו 2020. אז מה? מי חשב באופן ריאלי שנהיה בכלל ביורו 2020? מי הסתכל על המציאות, נכוחה, בלי אשליות וחשב שמקומנו בין 24 הנבחרות הטובות באירופה? לא היינו, וכנראה שגם איננו עכשיו ברמה הזאת. אלה תנאי העבודה של מאמן נבחרת ישראל. אבל כשמסתכלים על כל אחד מהשחקנים האלה: מרציאנו ודסה, אלחמיד וטאהא, זהבי וכן - גם בירם כיאל, רואים חבורה של שחקנים שבאה לעבוד. שלא חיה באשליות, שלרגע לא חשבה את עצמה למשהו שהיא לא. צריך להסתכל מעבר לתוצאה הסופית ולראות את המחצית השנייה של חבורת שחקנים בכחול, שלא נתנה לעבר לרדוף אותה, הסתכלה ליריב בעיניים, שיחקה כדורגל וניסתה לנצח.
הרבה חשבונות נפש יהיו מכאן והלאה. על ההגנה השברירית ואובדן הריכוז, על השריר הקצר או "המנטליות של השחקן הישראלי". השורות כבר כותבות את עצמן. אבל אם יש מי שקורא את הטקסט הזה, הרי היא הקריאה: הגיע הזמן לצאת מהמעגל הזה. להעריך את הנבחרת הישראלית, על מאמניה ומנהליה, על משחק טוב גם אם הוא נגמר בתוצאה רעה וכואבת. להעריך נבחרת שבאה לשחק והימרה על כל הקופה, גם אם היא יצאה בלי שקל. אני לא יודע אם נבחרת ישראל תגיע למונדיאל, או ליורו הבא, או למונדיאל שאחריו. יש דברים שהם לא באמת בשליטתנו, כמדינת כדורגל ומדינת ספורט בינונית בואך חלשה. אבל תחשבו על זה: מתי בפעם האחרונה התיישבתם לראות את הנבחרת בלי ציניות? מתי בפעם האחרונה הבטתם על המסך בעיניים בורקות, מחכים למהלך הבא, מתלהבים מפעולה של שחקן ישראלי בנבחרת ישראלית, מרגישים שמשהו טוב הולך לקרות?
נס לא קרה לנו. אבל אחרי הרבה שנים, נבחרת ישראל החזירה לעצמה את הישראלים. מי שזוכר את האווירה ההיא, בסמי עופר כמעט ריק, שבו הקהל שרק בוז לשחקניו, לא יכול היה לבקש יותר ברגע הזה. הרצוג ורוטנשטיינר, עם כל הכאב, הם האנשים הטובים ביותר למשרה שלהם: להמשיך ולצמצם את הפער שנפתח כאן במשך עשרות שנים. לבוא לכל מגרש בעיניים פקוחות ועם ראש מורם. רק ככה ישראל תנצח יום אחד. גם אם זה ייקח יותר זמן משחשבנו, גם אם זה ידרוש יותר מאמץ או יותר סבלנות. כל דבר אחר חוץ מהארכת חוזה לצמד שעשה את כל הטוב הזה, תהיה טעות מהדהדת ובכייה לדורות.
עם כל הכאב, ועם כל הבאסה, אין לנו נבחרת אחרת.
VIDEO