התיקון שלנו: כך הנבחרת תצא לדרך חדשה

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה עורך לעצמו חשבון נפש בכל לילה. רגע לפני שהיה שוכב לישון, ישב הרב בחדרו, עיין במעשיו ודקדק עם עצמו כחוט השערה. אם מצא פגם במעשים שעשה באותו יום, היה הרב מתוודה ושב בתשובה. כך, מדי לילה שמעו אותו בני ביתו מדבר עם עצמו. "לוי יצחק לא יעשה כך שוב", היה אומר לעצמו אחרי שמצא חטא במעשיו. "אבל גם אתמול אמרת כך", היה ממשיך הרב לדבר עם עצמו. "נכון", המשיך וענה, "אבל הפעם אני מתכוון לכך באמת".

יום כיפור מוזכר בתורה כיום צום ועינוי הנפש. זה היום בו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר לעם ישראל שחטאם הגדול נסלח. מאותו יום, כיפור נעשׂה לנצח יום תשובה. יום בו מצמצמים את כל העינוגים ומתמקדים באמירת וידוּיים. כלומר, הודאה בחטאים וחיפוש תשובה לגביהם.

בעוד יומיים, נבחרת ישראל תפגוש את אוסטריה, למשחק שעשוי לקבוע את עתיד הקמפיין הנוכחי שלנו. אם נפסיד, הלך עוד קמפיין. אם ננצח, נחיה עוד קצת בנדמה לי עד שיילך עוד קמפיין. ובמילים אחרות: הגיע הזמן שנפסיק לעבוד על עצמנו. המשחק מול אוסטריה לא באמת ישנה. לא לגבי היורו הנוכחי, וחשוב מכך, לא לגבי עתיד הכדורגל הישראלי.

לנצח את אוסטריה אומנם יוסיף לתחושת הגאווה הלאומית ויישכר אותנו לכמה ימים, אבל צריך כאן יותר מעוד ניצחון מול נבחרות מהדרג השני והשלישי של אירופה, כדי לשנות כיוון באמת ולהעפיל שוב לטורניר גדול.

לא, אני לא פסימיסט חסר תקנה, או עוד עיתונאי מתוסכל שמחפש את הרע. אני פשוט אדם מציאותי שמבין כי על מנת שניצחון מול אוסטריה יהיה בעל משמעות אמתית, צריך שהכדורגל הישראלי יעבור חשבון נפש עמוק, הכרה בחטאיו ובעיקר ימצא תשובה.

אלה הם החטאים הפחות ידועים ולעוסים של הכדורגל הישראלי, והתיקון שלהם:

• לתת לעבוד. אנחנו רגילים להחליף מאמנים קצת יותר מהר מהקצב שבו אנחנו מחליפים גרביים. עכשיו הגיע הזמן לתת למאמן זמן לעבוד. כמה זמן? מיד עם צאת כיפור להחתים את אנדי הרצוג לעשור. לא קדנציה ולא שתיים, אלא ארבע. הרי אם מאמינים ביכולות שלו ומעריכים את העבודה שלו, אין סיבה לא לתת לו חוזה ארוך, שיאפשר לו לבנות כאן נבחרת בצלמו ובדמותו.
• לגבש DNA. אצל שרף תקפנו, אצל גרנט חירטטנו, אצל גוטמן התבנקרנו ואצל אלישע לוי בעיקר לא מצאנו את עצמנו. הגיע הזמן שנפסיק לשנות את עורנו לפי עורו של המאמן או לפי היריבות ונבנה לנו אופי. הגיע הזמן שלכדורגל שלנו תהיה זהות. הקהל בארץ אוהב כדורגל התקפי, וככה צריכה גם הנבחרת לשחק. ליזום, להאמין. להחדיר בשחקנים שהם יכולים. זה צריך לצמוח מנבחרות הנוער ולשאת פרי בבוגרים. חוץ מזה, גם ככה אנחנו תמיד מפסידים, אז לפחות שנהנה מכדורגל התקפי.
• לנצור אש. תרשו לי להמר כי הפסד לאוסטריה ישלח שוב את כל הצלפים לקו האש על מנת לפגוע במאמן, בשחקניו ובכל מי שקשור לנבחרת. כאלה אנחנו, אוהבים לירות. ולא סתם. קודם יורים, אחר כך שואלים שאלות. רק לפני שבוע וחצי איביץ' היה מאמן בינוני, הניצחון על בית"ר הפך אותו לגאון והתיקו מול חדרה החזיר אותו לבינוניות. כנ"ל לגבי רוני לוי וכל שאר המאמנים בכדורגל הישראלי. הגיע הזמן שלפחות בגזרת הנבחרת, נפסיק לנוע כמו עלים ברוח. הגיע הזמן להפסיק לנתח את הנבחרת לפי השפיץ של הנעל.

• באש ובמים. בישראל, אין באמת אוהדי נבחרת. בשנות ה-50, ה-60 ואפילו ה-70, הלאומיות הייתה הדלק שלנו. עם קטן במדינה צעירה, שכל שער שם אותה על המפה. זה הספיק כדי לגבש ולאחד את כולם סביב הנבחרת הלאומית. לצערי, איבדנו את זה. היום אנחנו נהנים לצחוק על לובשי המדים. ומי שיותר ציני או ארסי, זוכה ליותר רייטינג. בהתאחדות חייבים למצוא דרך לגדל כאן דורות של אוהדי נבחרת. רק ככה נוכל להפוך את הבית למבצר ולדחוף את גיבורינו גם מעבר לים.
• מודעות עצמית. מאז שנולדתי ובמשך כל שנות ההתבגרות, שמעתי שני משפטים: הראשון, עד שתתגייס לא נצטרך צבא. השני, השחקן הישראלי הרבה יותר כישרוני מהאירופי. והנה היום, 40 שנה אחרי שיצאתי מבטן אמי, אנחנו עדיין עושים מילואים ונלחמים בכל החזיתות, בדיוק כמו שאנחנו עדיין מחפשים את הכישרון. ועד שיש לנו אחד כזה, ראה ערך מנור סולומון, אנחנו עושים סביבו פסטיבלים כאילו היה מסי או רונאלדו. חברים, רגליים על הקרקע. וכן, האירופים יותר פיזיים מאיתנו, אבל גם לא פחות מוכשרים מאיתנו. רק ביום שנפנים כי אנחנו דוד והם גוליית, אולי נזכה במלוכה.

ביום חמישי הרצוג יעלה לקרב עם שחקניו במולדתו כדי לנסות ולעשות את הבלתי ייאמן. ספק אם הוא יצליח, אבל אם נחזור לרגע לסיפור של הרב לוי יצחק מברדיטשוב, נבין שיש בו עוד מוסר השכל אחד חשוב ששמרתי לסוף: למרות כל הנפילות, לעולם אל לנו להפסיק לנסות.