40 שנים לקח למשה להוביל את העם הקשה שלנו לנחלה. מה הוא לא עבר בדרך? שמחה, עצב, מרידות, מלחמות, ניצחונות, האשמות ובעצם כל מה שאתם רק רוצים ויכולים לדמיין. 40 שנים של הליכה במדבר בלי ווייז ועם שני מיליון ישראלים על הגב. תחשבו כמה זה קשה.
הוא הצליח בזכות הנחישות, העקשנות והאמונה. האמונה שזה אפשרי. הוא לא חיפש אשמים, אלא התמקד במטרה: להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות. מעשית ונפשית. זה לא היה קל, אבל ההתמדה השתלמה. הוא הצליח גם בזכות הגב שקיבל בסופו של דבר מבורא עולם. תתארו לכם מה היה קורה אילו אלוקים היה מחליף אותו אחרי כל נפילה של הקבוצה שלו בדרך. בטח היינו גרים היום בשארם א-שייך.
במשך שלושה ימים קראתי את הניתוחים, את הביקורות, את הידיעות ואת הפרשנויות, ואני מוכרח להודות שזה קצת בלבל אותי, אפילו הבהיל ברגע הראשון. עד כדי כך שלרגע הייתי משוכנע שהחלפתי אזרחות ועברתי לגור בארץ הסמבה או רחמנא לצלן בגרמניה. העברית קצת החשידה שאני עדיין כאן, אבל אשתי הייתה זו שהזכירה לי שבחסות הקורונה כבר שנה לא זזנו לשום מקום, והבהירה סופית שלא אני זה שיצא מהגבולות, אלא עולם הספורט.
בקיצור, תאמינו או לא, כל הכותרות אכן דיברו על נבחרת ישראל. וזה מוזר, כי זר לו קרא אותן, היה משוכנע שהייתה כאן סנסציה עצומה, משהו בקנה מידה עולמי. למשל שברזיל הפסידה לסורינאם, שלברון נכנע לדני אבדיה במאבק על תואר ה-MVP, שטראמפ ניצח את ביידן, או שסוף סוף יש לנו הכרעה בבחירות. אבל לא, כל הכותרות כוונות להפסד "המביש" של נבחרת ישראל מול דנמרק. איזה כישלון, איזו אכזבה, איזה דיכאון.
חברים, השתגענו. סופית. אין מילה אחרת לתאר את מה שקורה כאן אחרי משחקי הנבחרת. שום פרופורציות, שום אמת, שום היגיון, שום שכל או סבלנות, ואחר כך אנחנו מתפלאים שכבר 50 שנה לא הגענו לטורניר גדול. ואיך נגיע, אם אחרי כל הפסד של הכחולים לבנים אנחנו מוציאים להורג את המאמן הלאומי?
לא בדיוק הפסד של ברזיל לסורינאם (אלן שיבר)
להזכירכם, רבים וטובים עמדו כאן על הקווים. למעשה, הטובים ביותר בכדורגל הישראלי קיבלו הזדמנות להוביל את הנבחרת הלאומית למונדיאל או ליורו. יחד איתם היו גם לא מעט מאמנים שהגיעו מעבר לים. ניסינו אפילו שילובים, צמדים ומנהלים מקצועיים. כלום לא עזר ואף אחד מהם לא הצליח לעמוד במשימה הקשה.
וזו נקודה חשובה להדגיש ולהזכיר: במשימה הקשה. ובמילים אחרות: הם לא נכשלו, אלא פשוט לא הצליחו. לא הצליחו לעשות יש מאין, לא הצליחו להוציא מהסלע מים. אז עכשיו כולם על הראש של ווילי, שברוב חוצפתו הפסיד לדנמרק "הקיקיונית", זו שמדורגת "רק" במקום ה-12 העולמי, ונחשבת לנבחרת הטובה בבית. אותה נבחרת שנתנה לנו בעבר בראש וכבר 20 שנה לא מפסידה במשחק הראשון של המוקדמות.
גם לעניות דעתי ביברס נאתכו לא צריך לפתוח ובמקומו צריכים לשחק מוחמד אבו פאני, נטע לביא, דן גלזר ו/או כמה שמות נוספים שתזרקו לאוויר. גם לדעתי ליאור רפאלוב היה צריך להיות מוזמן ולו בשביל לגלות הערכה לשחקן המצוין, אבל מכאן ועד מה שנכתב ונאמר, המרחק כגדול כמרחק שלנו מהמונדיאל.
נבחרת ישראל שיחקה מול יריבה מצוינת והדגש הוא על שיחקה. דנמרק עדיפה עלינו כמעט בכל פרמטר, אבל במשך דקות ארוכות זה כלל לא בא לידי ביטוי. למעשה, למעט 20 הדקות הראשונות שהתאפיינו בהלם קרב, נלחמנו על המגרש. נלחמנו וניסינו. מתי ראיתם את הנבחרת לוחצת ככה גבוהה נגד נבחרת מהטופ העולמי? מתי ראיתם את הנבחרת מאמינה שזה אפשרי, גם אחרי פיגור מוקדם?
השער השני המתסכל, לא קשור לכלום ושום דבר, והזכיר יותר שערים שאנחנו כובשים וסופגים עם החבר'ה במשחקי הבוקר של יום שבת. הוא הוציא את הרוח מהמפרשים, אבל עד אז היא נשבה חזק. אותה רוח לאומית שכל כך הייתה חסרה לנו. אז מה אנחנו עושים במשך שלושה ימים? במקום לשמר ואף לחזק את אותה רוח גבית, אנחנו מייצרים סערה תקשורתית. זה אולי כיף וקל באותו רגע, אבל בואו נראה לאן נגע עם אותה רוח נגדית. רמז: לאן שהגענו 50 שנה. וברוח החג: אפילו משה מצא הרבה יותר מהר את הארץ המובטחת.
אז היום, מול סקוטלנד, הגיע הזמן שנפסיק לבחון כל דקה, כל פס וכל בעיטה או החמצה. הגיע הזמן שנפסיק לחפש איפה המאמן אשם ונבין שהוא, לפחות כרגע, המנהיג הלאומי וניתן לו גב אבסולוטי. הגיע הזמן שנסתכל על המאקרו ולא המיקרו. הגיע הזמן שנצא מההרס העצמי לחירות אמיתית בזכות שער מנור סולומון, או ערן זהבי.
רוטנשטיינר. אולי הגיע הזמן לגבות? (אלן שיבר)