קרדיט: Photo by Clive Rose/Getty Images
כל כדורגלן מפורסם, או למעשה כל אדם שהופך לדמות ציבורית, למעשה משכפל את היישות של עצמו. יש את "עצמי" של בית, ועצמי של כולם. ברגע שהוא עולה לדשא, אז אותו כדורגלן הופך לדמות בחזקת הציבור. כולם מנסים להבין אותו, לפצח מה הוא מרגיש, ולאן הוא הולך. כשמנור סולומון סיים את הופעת הבכורה שלו בפולהאם עם פציעה מדאיגה, חובבי הספורט בישראל כאחד הביעו את דאגתם, ופיללו לכך שזה לא יעצור את ההתקדמות שלו. אך כשעזב את איצטדיון קרייבן קוטג', מנור חזר להיות מנור של עצמו, מנור של בית, שצריך לדעת להתמודד עם המשוכה הקשה הזו לבד.
חמישה חודשים אחרי שהכוכב הכי גדול של הכדורגל הישראלי זז מעיניי הציבור בעקבות אותה פציעה קשה במינסקוס, והקאמבק לבמה הגדולה הגיע בצורה הכי מפוארת שיכול להיות. עם חמישה שערים בחמישה משחקים רצופים, הליגיונר בן ה-23 הפך את החזרה שלו למגרשים לנוצץ יותר גם מהתרחיש הכי אופטימי שניבאו לו. התואר "גאווה לאומית" הוצמד לסולומון בצורה די מתבקשת, אך מי שהרגישו את הגאווה הזו בצורה הכי עוצמתית הם מי שמכירים אותו מבית, המשפחה.
יממה לפני משחק הפתיחה של מוקדמות אליפות אירופה 2024, אתר ערוץ הספורט ערך ראיון עם מי שצפה בהתפתחות של מנור הכי מקרוב, אימו, איילה סולומון. כשהמפגש מול קוסובו נמצא מעבר לפינה, אמא של השחקן שיתפה מהן התחושות בבית משפחת סולומון בשבועות האחרונים, איך הם התמודדו עם הפציעה של הבן שלהם, וגם סיפרה על הרגע המיוחד שחלקה עם החבר הכי טוב של אלכסנדר מיטרוביץ'.
בחודש האחרון אני בטוח שכמות התגובות שאת מקבלת הגיעה לשיא חדש. איך נראים באמת השבועות האחרונים עבורך ועבור המשפחה?
"אנחנו באמת מקבלים תגובות רבות בשבועות האחרונים. כולם כל כך מפרגנות, אנשים מגלים אהדה ואהבה גדולה למנור. ילדים, צעירים, מבוגרים, נשים, גברים, אנשים באמת מכל רחבי הארץ. זה מרגש אותנו מאד, ולפעמים בלתי נתפס. אין ספק שאנחנו גאים בו מאד, אבל בתוך כל זה גם צריכים לשמור על שגרה בתור אנשים עובדים והורים לשני חיילים ועוד, וזה לא תמיד קל".
וההתחלה בלונדון הייתה באמת לא פשוטה, עם פציעה בהופעת בכורה. איך זה ללוות ילד מרחוק כשהוא נלחם על המקום שלו, ובמידה גם על החלום שלו למעשה, ב"גוב האריות" של הליגה הטובה בעולם?
"היינו שם כשמנור נפצע והבשורה היתה מצערת ומרסקת. אחרי המשחק מול ליברפול היינו מאושרים, ופתאום עברנו ממאה לאפס. אחרי השיקום הארוך והחזרה לאימונים, ידענו שהחזרה להרכב תהיה קשה. להיכנס ולקבל דקות משחק כשהקבוצה רצה טוב ומצליחה זה באמת סוג של מלחמה. האמנו במנור מאד, ידענו שיש לו יכולות מטורפות והוא ישיג את המקום בהרכב ויהי מה, שהוא לא יפספס את החלום שלו לשחק ולהיות פקטור. אנחנו מצידנו תמיד תומכים ומקרינים אופטימיות ושהכל יהיה בסדר, לפני כל משחק אני רושמת לו ווטסאפ, מאחלת לו בהצלחה, מעודדת אותו, רק מבקשת שיעלה עם חיוך ויהנה".
כמעט כל ילד חי עם תחושה שהוא לא רוצה "להדאיג" את ההורים שלי, ומגיל צעיר מורגל לספר ש"הכול בסדר". איך היית מתארת את מנור מהבחינה הזו, כמי ששומר דברים לעצמו, או מספר לכם הכול?
"מנור מספר לנו איך הוא מרגיש פיזית, פחות פותח את התחושות הנפשיות, אבל תמיד אנחנו יודעים מה קורה איתו. בהתחלה ההתמודדות עם הפציעה היתה לא פשוטה לו, אבל הוא בשום מצב לא ויתר, הוא מיד התחיל בשיקום אינטנסיבי ושם הכל בצד".
גאווה לאומית, ומשפחתית. סולומון בפרמייר-ליג (קרדיט: Photo by Alex Davidson/Getty Images)
אז בוא נדבר על המשחק מול נוטינגהאם פורסט, שבו הוא כבש את השער הראשון. מנור עלה מהספסל בדקה ה-72 ואז.. תארי את החוויה שלך עד לשער.
"מאד שמחנו שהוא נכנס, וידענו שיש לו מספיק זמן להשפיע על המשחק. הגיע אליו כדור, הוא עצר יפה ובעט לשער. צרחתי את נשמתי איך שהוא כבש, וכשסיימתי לצרוח פשוט התחלתי לבכות".
ומשם הריצה שלו בפולהאם הפכה למומנטום שאף אחד לא ציפה לו. בחלומות שלך, דמיינת את מנור מצליח לעשות את הדברים שהוא עושה בשבועות האחרונים?
"לא דמיינתי שאחרי הפציעה הוא יצליח לעשות את הריצה הזו, אבל הייתי בטוחה שעד סוף השנה, כולם באנגליה יכירו אותו. אני מכירה את מנור, את החוסן שלו ואת היכולות שלו, ולא היה לי ספק שהוא יחזור בגדול".
יש לך איזה סיפור יוצא דופן מכל התקופה האחרונה?
"במשחק מול וולבס ישבנו ביציע, וחבר של החלוץ אלכס מיטרוביץ ישב כמה שורות מתחתינו. באזור הדקה ה-60 הבחור הסתובב אלינו, וצעק לנו שזה הזמן של מנור. אמרתי לדנה (בת הזוג של מנור) שהוא שיכור כי עכשיו לא דקה 88, והרי בשני המשחקים הקודמים הוא שם גול בדקה הזו. לא עברה דקה, מנור כבש את שער השוויון, והבחור פשוט רץ אלינו והתחבקנו, ואני בכלל לא הכרתי את הבן אדם. בסוף, כשהבן שלך מבקיע גול מהסרטים בפרמייר-ליג, אתה תחבק כל אחד".
מנור לצד אימו, איילה (צילום פרטי)
בעקבות היכולת המסחררת של מנור יש הרבה קולות שאומרים שהוא כבר צריך לחשוב על מעבר לקבוצה גדולה בקיץ. איך את רואה את התפקיד שלך כאמא, מייעצת למנור, או שמעדיפה לקחת צעד אחורה בנושאים מקצועיים? "מנור לא ילד. הוא כבר בן 23, מאד אינטיליגנט ושקול, ויודע מה טוב לו. בכל מקרה אנחנו תמיד משמיעים את קולנו ודעתנו, אבל בסוף מאד סומכים על שיקול דעתו".
אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מורכבת ורגישה מבחינה פוליטית, איך את מרגישה ביחס לזה שמנור הוא דמות מאחדת?
"וואו, זה מרגש אותי בכל פעם מחדש לשמוע את זה. אני שמחה שהוא מהווה סוג של סמל לאחדות ואני גאה בו על כך. בכל מקום פוגשים אותי מכרים ומספרים מה הולך בבית כשמנור משחק, איזה צרחות ואיך הם מעודדים אותו, ורוצים את הצלחתו כאילו זה הבן שלהם, או אח שלהם. הלוואי שהאחווה שיש בנבחרת בין השחקנים היהודים, הערבים, המסורתיים, החילוניים תהיה נחלת כל מדינת ישראל".
"אני שמחה שהוא סוג של סמל לאחדות". סולומון במדי הנבחרת (קרדיט: אודי ציטיאט)