אין קלישאה יותר גדולה בתקופה הזאת מאשר "הפרופורציות". האירוע הטראגי של ה-7.10 גרם לכולנו להרהר מחדש במקומו של הכדורגל בחיים שלנו. בימים הראשונים אחרי המלחמה, גם אם רצית לראות כדורגל - לא ממש יכולת. החרדה הקיומית, המחשבות הטורדניות והעצב הגדול הזה שמקיף אותנו לא ממש אפשר לנו להרים מבט וליהנות ממשחק כדורגל. כי כדורגל, אחרי הכל, אמור להיות כיף; משהו ששייך לעולם תרבות הפנאי, משהו שלמרות השירים עם התופים מהיציע - הוא הרבה יותר קרוב לקונצרט מאשר למלחמה.
אבל יש רגעים שבהם כדורגל הוא הרבה יותר מאשר הקלישאה ההיא של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ז"ל על החוליגנים שרצים אחרי כדור. יש רגעים שבהם כדורגל הוא הרבה יותר מכדורגל. שבהם גול אומר יותר מאשר שחקן שמצליח להכניס כדור לתוך שער. לעתים מסוימות, אפילו לא כאלה רחוקות, כדורגל מנקז אליו הכל - רגשות לאומיים, חרדות ופחדים, שמחות ושנאות, דעות קדומות וגזענות, את הכל אפשר למצוא בענף הזה, אם מחפשים מספיק. ככה זה כשמדובר בספורט של האנשים - הוא לא רק שעשוע אסקפיסטי, הוא לעתים ממש כלי ביטוי.
וזה היה, אכן, שער השוויון של כולנו.
כי אצל כולנו, במוח, היה לוח תוצאות והיינו בו בפיגור. בבוקר של ה-7.10, הרגשנו מובסים. מדינה שלמה, לא משנה מנין היא באה, קמה בשבת בבוקר עם טראומה. מהדהדת, מדממת, כזו שכנראה לא תגליד עוד הרבה זמן. ולשווא, חיפשנו את ההזדמנות להשוות - לחפש איזו קרן אור בתוך החשכה. משהו טוב שאפשר להיאחז בו, חדשות טובות שאפשר להתנחם בהן. כאלה שיזכירו לנו שכמו שכתב יענקל'ה רוטבליט פעם, תכף ידליקו אור.
הנבחרת הדליקה לכולנו את האור (אודי ציטיאט)
אבל מהמלחמה, קשה להתעודד. ומסביבנו יש כל כך הרבה כלים שדואגים להנכיח ולהנציח את הבשורות הרעות - מהחדשות ועד הרשתות החברתיות. ישראל היתה בפיגור - ולהבדיל, כמו אוהד כדורגל, רק חיכתה לרגע שבו נצליח להשוות. במקרה, בפוקס, שנשתלט על איזה כדור אבוד ו"נחזיר את עצמנו למשחק". המשחק מול שווייץ היה מטאפורה מושלמת לחיים שלנו מאז ה-7.10 - גם שם, בהונגריה, רחוק מישראל, הלוח הראה 1:0. והרגשנו שזה כבר לא יקרה, וששוב נפסיד. ואז הגיע רגע אחד של אור - קרן ענקית שהביאה שמחה (וגם היא, אחרי 900 בדיקות VAR, שהוציאו לנו את הנשמה).
אבל בסוף, השער אושר. ואחריו באה הצעקה הגדולה הזאת - יששששששששששששש! ברגע אחד, מדינה שלמה, צעקה את אותו הדבר - כי היא היתה צריכה בדיוק את זה. יונה עם עלה של זית, שמבשרת על כך שיש יבשה בקרוב. שמתישהו, אחרי הכל, יהיה טוב. שיש סיכוי למהפך.
כששון וייסמן בעט את כדור העור הזה בדקה ה-88, ברגע הכי פוקסיונרי במשחק - אחרי טעות של בלם, וספק בנבדל, וזה עוד וייסמן שבקושי כובש לאחרונה; הכל היה מקרי במהלך הזה, והכל היה מתוכנן כמו תסריט הוליוודי. פתאום, כשכבר חשבנו שזה לא יקרה, הגיע הרגע הזה. הרגע שחיכינו לו. הרגע שבו נפתח השער לא רק עבור חלוץ אחד שמשחק בגרנאדה, אלא גם עבור הלבבות והנשמות של כולנו.
כי זה היה "ישששששששששש" שחיכינו לו יותר מחודש. בשורה אחת טובה ומרגשת, שתצליח לשנייה להשכיח הכל - את החרדות, הפחדים, הדופק המואץ, הרפרושים הבלתי פוסקים, ה"דום סקרולינג" ברשתות החברתיות, את הטראומה ההיא מהאסון הגדול שהתרגש על כולנו. ברגע אחד, יכולנו שוב לחזור ולשמוח. הסיבה פחות חשובה - כמו המעשה. סוף סוף, יכולנו לשמוח ממשהו באמת שמח. נזכרנו שכדורגל יכול להיות גם כוח מרפא.
שון וייסמן. תודה לחלוץ על "ישששש!" אחד גדול (אודי ציטיאט)
כי כדורגל הוא לא "רק כדורגל" - הוא חלק מהחיים, ויהיה גם מי שיאמר החיים עצמם. הוא מה שעוזר לנו להחזיק מעמד בשעות הקשות שלנו - גם בפרטיות, אבל גם בלאומיות. זה היה רגע שבו יכולנו לקחת אוויר, וסוף סוף להרגיש את הדבר הזה שנקרא שמחה. אמנם לא ניצחנו, אבל את הרגע הזה לא ייקחו מאיתנו לעולם - והוא כמעט שווה ערך לזה של ניצחון.
זה מה שכדורגל יכול לעשות במיטבו. אני רק חושב עכשיו על כל ילדי עוטף עזה שהיו ביציע וקפצו בגול הזה. על האנשים שאיבדו חברים, וחשבו על החבר הטוב שהיה כל כך שמח בגול הזה - ואולי התנחמו קצת, כי שמח לו שם למעלה. על כל האנשים שמסתובבים עם נשמות פצועות, כל אחד מהסיבות שלו, מאז השבת ההיא שאף אחד לא ישכח. וכל אלה הצליחו לרגע אחד לשכוח מהכל, וליהנות מרגע מתוק אחד ומשמח באמת.
אני לא יודע אם נבחרת ישראל תעלה ליורו. בשביל זה יש מתמטיקאים ומחשבונים ומומחים גדולים (גם באתר הזה) לתורות הסיכויים והמשחקים. אני יודע שאחרי חודש שלם, סוף סוף הצלחתי לצעוק "ישששששש" - ולהתכוון לזה. להיות אחד עם הרגע, לשמוח בשביל המדינה שלי, בשביל הנבחרת שלי ובשביל השחקנים שלי - שקיבלו את מה שהגיע להם. למרות השופטים, ולמרות העולם, ולמרות השונאים - על אפם וחמתם.
זה היה שער השוויון של כולנו, כי הוא המחיש אותנו - אותנו שמחפשים תקווה בנרות, ומחפשים סיבה לשמוח אחרי החודש הכי עצוב שאפשר. אותנו, שמאמינים בני מאמינים, והרימו את העיניים בכל כדור גובה והתפללו לרגע הזה. אותנו, שלא מוכנים לוותר ולא מוכנים להוריד את הראש. אותנו, את עם ישראל, שזו לא הפעם הראשונה שהוא חוזר מפיגור - ובסוף מנצח.
זה היה שער השוויון של כולנו. ועכשיו, צריך רק להבקיע את השער השני. הופכים עליהם, טובים אותם.
בואו נהפוך עליהם (אודי ציטיאט)