באופן טבעי לפני משחק חוץ של נבחרת ישראל נגד צרפת, כל הזכרונות והנראטיב הלך לאותו רגע איקוני - לספטמבר 1993, ולשער הניצחון ההוא של ראובן עטר. וזה באמת היה משחק מונומנטלי עבור הכדורגל שלנו, ורגע שייזכר לדורות - אבל הסיכוי לשחזר אירוע שכזה, אם להודות על האמת, שואף לאפס. לא נפגוש עוד נבחרת צרפתית במומנטום כל כך שלילי כפי שהיא היתה אז, והצטלבות האינטרסים הניסית - מתרחשת פעם בדור.
הרפרנס האמיתי שצריך להיות לנו למשחק אתמול של הנבחרת, קרה למעשה 11 שנים אחר כך: 4 בספטמבר, 2004. זו היתה הנבחרת של אברהם גרנט (המנטור של רן בן שמעון), שפתחה את קמפיין מוקדמות המונדיאל - כשאף אחד לא נותן לה סיכוי. המשחק בינה לבין צרפת אפילו לא שודר בישראל, באופן סמלי לאווירה דאז - ולתחושה שהשאלה היא רק "כמה נקבל".
והנבחרת ההיא, שילוב של "דור הזהב" הניינטיזי לשחקנים צעירים וחדשים, התעלתה לגודל השעה. שיחקנו בונקר, אין הגדרה אחרת יפה או אסתטית - אבל זה היה בונקר מוצלח. הדוגמא המובהקת לכך היתה אותו מאץ' אפ בלתי נשכח בין קלמי סבן לתיירי הנרי. ישראל הצליחה לעמוד איתנה מול נבחרת צרפתית חזקה (שאריות "דור הזהב" שלה היו בהרכב), ולצאת עם 0:0 שכולו ניצחון.
שמחנו בתיקו, ובצדק (אודי ציטיאט)
עשרים שנה עברו מאז אותו משחק. כן, אנחנו עד כדי כך זקנים. אבל המסר האמיתי מאותו משחק, וגם מאותו קמפיין שהיה ידוע בתור "קמפיין התיקו" - הוא ההבנה של נבחרת ישראל את מקומה במרחב. אברהם גרנט הבין שעם כדורגל יפה או נוצץ, בפרופורציות שלנו ומול היריבות אותן אנחנו פוגשים, אולי נקבל מחמאות - אבל גם נקבל בראש. וגרנט הצליח לעשות מטמורפוזה - לקחת את הנבחרת ולהפוך אותה למשהו שמתמקד בהגנה חזקה ובאגרסיביות יתרה, ואם בהתקפה ייפול משהו - זה רק הבונוס.
נדמה לי שרן בן שמעון, מי שצמח תחת ידיו של גרנט, הפנים את המסר הזה - וככה נבחרת ישראל עלתה הערב לסטאד דה פראנס. אנדרדוג מודע לעצמו - נבחרת שמבינה שהיא לא תוכל לשחק כדורגל הרפתקני (למרות הרצון של כולנו), אלא להסתגר - ולסמוך על הניצוצות שיספקו "הבניונים" של הדור הזה: אוסקר גלוך ודור תורג'מן. בתנאים שהנבחרת עוברת, כשהיא לא משחקת בבית שלה וכן - גם תחת האווירה הבטחונית הדי מפחידה, 0:0 הוא שוב - כולו ניצחון.
ובמוקד הרגע הגדול הזה, עומד כמובן דניאל פרץ. פרץ חווה ירידה מסוימת במעמדו - לאחר ההחלטה השנויה במחלוקת (בדיעבד - כולנו הרי חכמים בדיעבד) ללכת לבאיירן מינכן הגדולה, בידיעה ברורה שהוא זנב לאריות. רבות הן בדיחות הקרש שנאמרו עליו, ובתוך כל זה - קצת שכחנו שיש סיבה שהוא שם. ופרץ, היום כשכל הזרקורים מופנים אליו וכשאחרי הרבה זמן הוא גם מקבל את ההזדמנות בשער, הראה שעם כל הכבוד לכולם - לנבחרת ישראל בדור הזה יש שוער אחד ברמה אירופית טובה. וזה האיש שגדל במכבי תל אביב.
אבל אולי דווקא אחרי הערב, שבו שוב פרץ הוכיח את הרמה הנהדרת שלו - נשאר רק להתפלל: שישחק, שישחק, שישחק. דניאל פרץ צריך לשחק באופן קבוע, גם אם זה אומר לרדת מעט ברמה. באיירן מינכן לא תרוויח ממנו שום דבר כל עוד היא תשמור אותו על הספסל, אי שם בין סוון אולרייך לאפסנאי. היא, וגם הכדורגל שלנו, ירוויחו הרבה יותר ממצב שבו פרץ משחק ומפגין את היכולות שלו תמיד, ולא רק ברגע ניסי - כמו המשחק הנדיר שהיה לו אתמול בפריז.
דניאל פרץ, רק שנזכה לראות אותו יותר (אודי ציטיאט)
התקופה האחרונה היא לא פשוטה להיות בה ישראלי. אם חשבנו שהכדורגל שלנו הוא בועה קטנה וחמימה, באו אירועי אמסטרדם (בדיוק לפני שבוע) - והעיפו לנו את הסטירה לפרצוף. יש לנו מעט מאוד סיבות לשמוח, להיות גאים, לנשום קצת אוויר - בזמנים שבהם פשוט אין חמצן בנמצא. ונבחרת ישראל שוב היתה במקום שמצליח לרומם קצת את הנפש הישראלית הקולקטיבית. וזה אולי מעט, והיינו רוצים שיהיה יותר, אבל כרגע - ניקח את כל מה שיש לנו. ונשמח בתיקו. ועוד איך נשמח בתיקו.